פנייה אישית של נער מתבגר להוריו

מבט של נער על גיל ההתבגרות
ארוך, אבל שווה קריאה.
הגדל

* שמעתי אתכם מקטרים לחברים על זה שיש לכם ילד בגיל ההתבגרות. התלוננתם עלי ועל ההתנהגות שלי והוספתם "ילדים קטנים – צרות קטנות. ילדים גדולים – צרות גדולות". טוב, אז באמת שאני משתתף בצערכם, אבל אולי כדאי שפעם אחת גם אתם תשתתפו בשלי. לא תאמינו, אבל לא פחות ממה שקשה להיות הורה לבן מתבגר, קשה להיות אחד כזה בעצמך...

 

* בתוך עולם מטורף ומבלבל כמו שלנו, בתוך ים של פיתויים וסערות של גיל ההתבגרות, אתם משמשים לי סוג של עוגן שאפשר להיאחז בו בתוך כל הבלאגן שמציף אותי. גם אם לא נגיע להסכמות בכל דבר, עצם זה שאתם אומרים את דעתכם בצורה עקבית, ברורה ומוסברת, עושה לי סדר בחיים ונותן לי כיוון. בבקשה אל תפסיקו.

 

* אל תיבהלו ואל תמהרו לוותר כשאתם מבקשים ממני עזרה בבית או יותר השקעה בלימודים, ואני מתחיל להתווכח או להתעצבן. זה בסדר. זה חלק מהתפקיד שלי ואני מקפיד לשחק אותו מצוין. כדאי שגם אתם תמלאו את שלכם ותדרשו ממני מה שצריך כדי שלא אפספס את עצמי ואת הפוטנציאל שיש בי.
 

* אל תתפארו לפני הידידים שלכם ב"קשר החברי" המעולה שלנו, ותתנהגו לידי בצורה כאילו "קולית" ו"מגניבה". אולי זה נכון ונחמד לפעמים, אבל זה לא מה שאני צריך. חברים יש לי מספיק. אני חייב שני הורים שידעו גם להיות חזקים, להגיד לי "לא" ולהסתכל עלי לפעמים מלמעלה ולא רק בגובה העיניים.

 

* מצד שני, קשה לי שאתם משגרים לי פקודות ומנחיתים עלי דברים כמו שעשיתם כשהייתי בן חמש. אני כבר נמצא במקום אחר ובשלב אחר בחיים. אני מסוגל גם להבין ולהזדהות עם דברים. בבקשה דברו איתי. תסבירו. תְּפַתְּחוּ שיחה. גם אם בסוף לא נגיע להסכמה מליאה, יש סיכוי טוב שנגיע להבנות. האם זה לא עדיף?

 

* גם אם אני נרתע לפעמים כשאתם מנסים לחבק, אין לכם מושג כמה אני צמא לחום ולקשר. בעולם הווירטואלי הקר יש מעט מאוד מן הדבר האמיתי. יש המון מסך ומעט מאוד מגע. תרשו לעצמכם להגניב לי לפעמים איזה חיבוק או טפיחה על השכם.

 

* כשאתם חוזרים מהעבודה - עשו טובה וכבו את הטלפון לזמן מה. תנו לנו, הילדים, לפחות לכמה דקות, את התחושה שאתם איתנו עד הסוף. אחרי שכל היום לא הייתם בבית, תוכיחו לנו שאנחנו חשובים לכם יותר מכמה אנשים שמחפשים אתכם עכשיו.

 

* לפעמים כשאנחנו יושבים ומדברים - הסלולארי שלכם פתאום מצלצל. תדעו שאם אתם מציצים בצג, גם אם בסוף בחרתם לא לענות, כבר קלטנו את המסר מה סדר העדיפויות שלכם ושיש דברים מסוימים שבשבילם תנפנפו אותנו הצידה...

 

* אנחנו שומעים את הנאומים וההטפות שלכם אבל מקשיבים הרבה יותר לחיים שלכם. לא יעזור מה תגידו, לאיזה גובה תרימו את הקול וכמה תנופפו בידיים בהתלהבות - אם בפועל ההתנהגות שלכם משדרת משהו אחר. אנחנו את המסר כבר קלטנו...

 

* אתם פשוט לא נורמליים. נתתם לי סמארטפון חדש ליום הולדת ונתתם לי אותו פשוט ככה. בלי שום אפליקציית הגנה, בלי שום כללים לשימוש. כן, אני יודע שאתם תמיד מפמפמים לי שאני "כבר בוגר" ושאתם "סומכים עלי שאדע להתמודד", אבל תבינו שזה לא קשור בכלל לבגרות או ללסמוך.

 

* אם אמרתם לי לחזור עד 11 וחזרתי באחת זה לא אומר ששמתי עליכם פס (עובדה שלא חזרתי בשלוש...). אני פשוט לא יכול לעשות בדיוק מה שאמרתם כי אני חייב להוכיח לכם ולעצמי שאני כבר לא ילד קטן ויש לי חיים משלי ובחירות משלי. ועדיין לא התעלמתי לגמרי ממה שאמרתם.

 

* במילים אחרות, גם אם נראה לכם שמה שהכי חשוב לי ומשפיע עלי זה החבר'ה, אין לכם מושג כמה אתם משמעותיים בשבילי. אין לי עוד הורים בעולם חוץ ממכם.

 

* אל תאבדו את הסבלנות או את העשתונות מול הדקלום הקבוע שלי "בסדר", "כלום" ו"סבבה" או ממשפט המחץ: "נו, די אימא, תפסיקי לחפור". טוב לי לדעת שאתם מתעניינים בי ולא הייתי רוצה שתפסיקו. גם אם אני משחק אותה לפעמים קשה להשגה או מעמיד לפניכם מכשולים, הייתי מתאכזב מאוד אם הייתם מוותרים עליו וממהרים לסגת.

 

* גם אם נראה לכם לפעמים ש"כבר לא מכירים אותו" ו"מי יודע מה ייצא ממנו", שמעתי מסבא וסבתא שגם עליכם הם אמרו את אותם הדברים לפני שלושים שנה, ובסוף התברר שיצאתם לא רע, ואפילו די דומים להם...
ממני,
הבן האוהב שלכם

עבור לתוכן העמוד