סדר ההגדה של פסח

קדש - ורחץ - כרפס - יחץ - מגיד - רחצה - מוציא - מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך - הלל - נרצה

הגדל

סדר ההגדה של פסח - להורדה מאת הרב שלמה גרינבויים - לחץ כאן  סדר ההגדה של פסח - להורדה מאת הרב שלמה גרינבויים - לחץ כאן

 


"קדש"

מוזגים לו כוס ראשונה, נוטלה בשתי ידיו, מחזיקה ביד ימינו ומקדש.

חיוב קידוש בשבת למדים בגמרא מהכתוב "זכור את יום השבת לקדשו"- זוכרהו על היין, ומנין שזכירה היא על היין, שנאמר "זכרו כיין לבנון" ועוד נאמר "נזכירה דודיך מיין".

וכשם שמקדשים בלילי שבת, כך מקדשים בלילי ימים טובים, שכולם שבתות הם, ודרשה מיוחדת מצינו לקידוש בפסח שכתוב "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" ולומדים היקש "זכור זכור" משבת, שכשם שבשבת כתוב זכור את יום השבת לקדשו ולומדים חיוב קידוש כן בחג הפסח שכתוב בו זכור יש חיוב קידוש.

אף שבקידוש של כל השנה מי שקשה לו לשתות יין יכול לקדש וליתן לאחר לשתות היין, בליל פסח שכוס של קידוש היא מד' כוסות, חייב המקדש בעצמו לשתות היין ככל המסובים.

מנהג ראוי וטוב להימנע משיחה בטילה לאחר הקידוש עד אחר ההלל (של"ה הקדוש).



"ורחץ"

נוטל ידיו לאכילת הכרפס הטבול במי מלח ואינו מברך על נטילת ידים.

נפסק בהלכה כי כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, ומטעם זה נוטלים ידים לפני אכילת הכרפס אותו טובלים במי מלח, וכיון שנחלקו הראשונים אם צריך נטילה בזמן הזה לדבר שטיבולו במשקה, לכן יש ליטול הידים בלא ברכה.

נוהגים שבעל הבית נוטל ידיו אחר הקידוש על ידי אחר, דרך שררה וחירות, וטוב לחנך הקטנים בני שש שיטלו ידי בעל הבית.

ראוי שכל אחד יטול את ידיו, ובמקום שיש טרחה גדולה לכל המסובים לעזוב את מקומם כדי ליטול ידיהם, יש נוהגים שלא נוטלים אלא בעל הבית ושאר הציבור נוטלים ידיהם קודם הקידוש שאז אין כ"כ טרחא גדולה.

 

הטעמים שמחמירים בנטילה בליל פסח:

יש להקשות מה נשתנה ליל פסח מכל השנה שבו מקפידים ליטול ידים לדבר שטיבולו במשקה? וכמה תשובות נאמרו בזה; א. כדי שהתינוקות ישאלו מה נשתנה כאחד משאר השינויים שעושים בלילה זה; ב.לדעת המקובלים לא רק איסור חמץ חמור מאד בימי הפסח, אלא כל עבירה חמורה מאד ופוגמת ועושה רושם בפסח יותר משאר ימות השנה, ולכן צריך ליזהר בפסח מלהיכשל באיסור יותר מכל ימות השנה; ג. כיון שקודם קיום מצוות הגדה והלל ראוי ליטול ידים ולכן מחמירים במיוחד בליל פסח ליטול ידים קודם אכילת כרפס הטבול במשקה.

 



"כרפס"

לוקח מהכרפס פחות מכזית ומטבילו במי מלח ומברך בורא פרי האדמה, ומכוון בברכה זו לפטור גם את המרור, ואוכל בלא הסיבה, ויש נוהגים להסב.

אוכלים ירק טבול במשקה קודם הסעודה כדי לעשות היכר.

לתינוקות שישאלו, שהרי אין רגילים לאכול ירק קודם סעודה, עוד טעם אמרו לחיוב אכילת כרפס כדי לברך בורא פרי האדמה על הכרפס, ולפטור המרור מברכה, שאין לברך שתי ברכות על המרור לפי שאין עושים מצוות חבילות חבילות.

 

מדוע טובלים את הכרפס?
כדי שישאלו התינוקות גם למה טובלים את הכרפס,  ועלינו לענות להם מהטעמים דלהלן:

אכילת ירק טבול קודם הסעודה היא דרך חירות, שכן נוהגים בני חורין כדי לעורר תאוות האכילה(מהרי"ל).

לפי שעדיין לא הגיע זמן הסעודה, שצריכים לומר קודם הגדה ולספר ביציאת מצרים, לכן אוכלים הירק קודם הסעודה שלא לשהות כל אותו הזמן בלא אכילה(גמרא).

 

הטיבול השני של מרור בחרוסת הוא העיקר, אלא שאם לא היה טובל אלא את המרור לא היה ניכר שטובל לשם מצוה, שהרי דרך בני אדם לטבול אוכלין באמצע הסעודה, ולכן תיקנו לטבול הירק קודם הסעודה, ובזה רומזים גם על הטיבול השני של המרור שאינו מחמת הסעודה אלא משום מצות חכמים.

 

רבים נוהגים לקחת לכרפס תפוח אדמה מבושל, ויש שמוסיפים לו מעט עלי פטרוזיליה, יש שנוהגים ליקח לכרפס, צנון, ובדיעבד אפשר בכל מיני ירקות שברכתם בורא פרי האדמה ומיני ירקות שאין דרך לאוכלם אלא דוקא בתוך הסעודה.

 

יש אומרים לטבול הכרפס במי מלח, וכן המנהג וטעם המנהג משום שכוהני מצרים אסורים היו באכילת מלח, ולכן אנו טובלים במלח, רמז שאין אנו משועבדים יותר לחוקי מצרים.


 

יש להזהר ולאכול פחות מכזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה.


 

יש להיזהר שלא להפסיק בין אכילת הכרפס לאכילת המרור, לפי שברכת הכרפס פוטרת את המרור.

 



"יחץ"

בוצע את המצה האמצעית לשתיים, את החלק הקטן מניח בין שתי המצות השלימות, ואת החלק הגדול מצניע לאפיקומן.

בוצעים את המצה קודם שאומרים את ההגדה, כדי לומר על המצה החצויה "הא לחמא עניא", שדרך העני לאכול מצה שבורה.

הטעם שחולקים אותה לחלק קטן ולחלק גדול, לפי שמחלק הגדול אוכלים לפחות שני כזיתים, אחד לאכילת מצה ושני לאכילת אפיקומן.

חטיפת האפיקומן

בגמרא אמרו: ר' אלעזר אומר חוטפין מצות בליל פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו, והרמב"ם כתב "חוטפין מצה זה מיד זה כדי שיראו התינוקות וישאלו", ומכאן נתפשט המנהג של הילדים לחטוף מצת האפיקומן, שעל ידי זה לא ישנו ויתעוררו לשאול.



"מגיד"

מגלה את המצות ומגביה את הקערה ואומר בקול: הא לחמא עניא וכו'.

טעמי מצוות סיפור יציאת מצרים

בטעם מצוות סיפור יציאת מצרים כתב בספר החינוך: "שיזכור הניסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים ואיך לקח הקל יתברך נקמתנו מהם כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו, ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו "זכר ליציאת מצרים" לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש א-לוה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות... כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת ה', וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם"
.

וברמב"ן (סוף פרשת בא) כתב "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע וכופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו... והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים... וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה... ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו".

יש מקשים למה יש לספר ביציאת מצרים בזמן שאנו בגלות, והרי גם עתה משועבדים אנו כמו בגלות מצרים, וכתבו האחרונים משל לעני שהיה מחוסר לחם וגם נבער מדעת, האיר מזלו לפתע והעשיר, בכספו שכר לו תלמיד חכם שילמדו תורה ודעת, וזכה לתורה ולגדולה במקום אחד, לזכרון היום שמזלו החל להאיר לו פנים, קבע לו חג מידי שנה בשנה, לימים התהפך הגלגל ושב להיות עני כבתחילה, אך את יום גדולתו המשיך לחגוג שכן אף שאבד את כספו, מכל מקום התורה שרכש בכספו נשארה לו לנצח.

והנמשל: אף שלאחר יציאת מצרים עדיין אנו משועבדים, מכל מקום עיקר שמחתינו אינה על עצם השחרור, כי אם בעיקר על התורה שזכינו לקבלה לאחר יציאת מצרים, חמדה גנוזה זו אנו מורישים מדור לדור לבנינו אחרינו ובה אנו שמחים אף בימי גלותנו ולכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים אפילו בימי הגלות החשוכים, הרי זה משובח, לפי שמראה בזה שיודע ומבין שהשמחה העיקרית היא על התורה שזכינו ביציאתנו ממצרים.

הסיפור בליל פסח צריך להיות באופן שירגיש כאילו כל מה שמספר נתקיים בו, כמו ששנינו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עמנו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ומצוה שזו שונה ממצות זכירת מצרים שבכל יום, שבכל יום המצוה היא לזכור אפילו בלב אבל מצות הסיפור בליל פסח צריך לקיימה בפה דווקא.

 

"הא לחמא עניא"

קטע זה נאמר בלשון ארמית, שכך תיקנו חכמים בבבל, ולפי ששפתם היתה ארמית, תיקנוה בלשון זו כדי שיבינו התינוקות וישאלו "מה נשתנה", ועוד שקטע זה אינו מעיקר ההגדה ולא אמרוהו בזמן הבית, ולכן אומרים אותו בלשון ארמית, כדי להבדילו מעיקר נוסח ההגדה.

 

"כל דיכפין יתי ויכול"

בחגים אחרים העני אינו צריך להזמנה  מיוחדת לישב ליד השולחן, אבל בליל פסח בעוד שהכל יושבים בהסיבה בדרך חירות, מרגיש העני שאין לו שייכות לחירות, שהרי חייו מרים הם, ואיך יישב ליד השולחן בהסיבה, ולכן מזמינים את העני לבוא ולהסב ליד השולחן בדרך חירות, שכן אפילו עני שבישראל חייב לישב בליל פסח בהסיבה ולהודות לה' על הניסים והנפלאות שעשה עם אבותינו במצרים.

 

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות

ארבע השאלות הן על הסתירות במנהגי הלילה, מחד אוכלים מצה שהיא לחם עוני, ומאידך מסובים כדרך בני חורין, מחד אוכלים מרור, ומאידך מטבילים שתי פעמים כדרך העשירים.

והתשובה לכך "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ומכיוון שבתחילה עבדים היינו ולבסוף גאלנו ה', מציינים אנו בלילה זה את העבדות והחירות גם יחד.

 

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו'

לאחר שאנו עונים עבדים היינו ומסיימים ואפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, בא בעל ההגדה ומביא פיסקת מעשה ברבי אליעזר וכו' לפי שממעשה זה אנו למדים ב' דברים אלו, שכן תנאים אלו היו חכמים גדולים בחכמה ובתבונה ובדעת ואף הם הרבו לספר ביציאת מצרים כפי שכלם כל הלילה.

 

אמר רבי אלעזר בן עזריה וכו'

הרס"ג אינו גורס בהגדה פיסקה זו, לפי שפיסקה זו דנה בענין חובת זכירת יציאת מצרים שמצוותה כל השנה, ואין לה שייכות להגדה שבה עוסקים במצוות סיפור יציאת מצרים.

 

ברוך המקום וכו' כנגד ארבעה בנים דברה תורה.

ארבעת הבנים ארבעה דורות הם, החכם הוא הבן המשכיל ששואל וחוקר בטעמי המצוות ואינו רוצה לקיימן בתמימות כאביו, מבלי לשאול שאלות. בנו של החכם, הוא הרשע, והוא שואל את אביו המשכיל "מה העבודה הזאת לכם", מדוע אתה מקיים מצוות שאינך יודע טעמיהן. בנו של הרשע הוא הַתַּם, בן זה לא ראה את אביו מקיים מצוות, וכשאביו הרשע מביאו בליל פסח אל בית זקנו, הוא תמה ושואל "מה זאת". בנו של התם שאביו וזקנו אינם מקיימים מצוות התורה, הוא הבן שאינו יודע לשאול (מתוך מלבי"ם).

 

חכם מה הוא אומר ...

שתי שאלות כלולות בשאלת החכם, א. מה הם העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה'. ב. מהו הטעם למצוות אלו. והתשובה בתורה לשאלתו היא עבדים היינו וכו' וזה עונה על שאלתו לדעת את טעמי המצוות, ובהגדה אנו מוסיפים לו גם כהלכות הפסח על השאלה לדעת מהם העדות והחוקים, שיש דין שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

 

רשע מה הוא אומר ...

מתוך צורת השאלה שלו ששואל מה ה"עבודה" הזאת ומסיים "לכם" רואים שהוא רשע שמוציא את עצמו מן הכלל וכופר בעיקר ורואה את המצוות כעבודה.

"ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל" – אף על פי שהתורה עונה תשובה לרשע "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וכו'" מ"מ אין כוונת בעל ההגדה שלא לענות לו תשובה, אלא שאין הרשע אינו מקבל תשובה זו, אף אתה השב לו תשובה והקהה את שיניו.

 

תם מה הוא אומר...

שאלת התם נאמרה בתורה על פדיון פטר חמור, כמו שנאמר "וכל פטר חמור תפדה בשה וגו' והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת וגו'" והטעם ששואל התם על פדיון פטר חמור, לפי שהחמור הוא בהמה טמאה שלא חלה עליה קדושת הגוף, ולכן הוא שואל "מה זאת", ואנו עונים לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, לומר שכיון שמצרים מיהרו לשלח את ישראל מארצם מחשש שמא ימותו גם הם, וכמו שנאמר "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" שלא יכלו ישראל לשאת נכסיהם בעגלות כמנהג המצרים, והוצרכו לשאתם בחמורים, עד כי מוזכר בגמ' (בכורות ה:) ...שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים, טעונים מכספה וזהבה של מצרים!

 

ושאינו יודע לשאול, את פתח לו ...

כלומר אף שאינו יודע לשאול, פתח אתה את פיך בעבורו ואמור לו, דרוש לו בהגדה ופרסם לו הנס, שנאמר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

 

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו...ויעקב ובניו ירדו מצרים

עד לפיסקה זו עסקנו בשאלות הבנים ובזמנה של מצוות סיפור יציאת מצרים, והדברים שנאמרו עד הנה, בקיצור נאמרו, ואילו מכאן ואילך בא הסיפור בהרחבה, ופיסקה זו היא תחילת ההגדה כמבואר בגמרא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח"[2].

ברוך שומר הבטחתו לישראל...

אחר פיסקת "ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים, אומרים "ברוך שומר הבטחתו וכו'" כדי שלא יטעה הבן לומר שטוב להיות רשע מלהיות צדיק, לפי שדרך רשעים צלחה, שהרי לעשו ניתן הר שעיר לרשת אותו, ואילו יעקב ובניו ירדו למצרים וסבלו שם בעבודת הפרך, לכן אומרים ברוך שומר הבטחתו וכו' וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הרי אף שראשית דרכם של ישראל בצער, אחריתם תשגה מאד (הגדת החיי אדם).

 

מכסה את המצות ומגביה את הכוס ואומר:

והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

כמה וכמה פירושים מצינו במשמעות תיבת "והיא" שבפיסקת והיא שעמדה, יש שפירשו שמוסב על ההבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים לגאול את ישראל ממצרים, היא עמדה לאבותינו ולנו, ויש שפירשו שמה שבכל דור ודור רוצים לכלותינו זהו מרבה כבוד שמים בזה שהקב"ה מצילנו מידם.

 

עשר המכות

אלו עשר מכות שהביא הקב"ה ...

כשאומרים את י' המכות נוהגים לטפטף מעט יין מן הכוס בכל מכה ומכה, והטעם לכך שעל ידי שפיכת טיפות היין אנו מעידים ששמחתנו חסרה ואינה שלימה, משום שישועתנו באה לאחר מפלת מצרים, וכמו שנאמר "בנפול אויבך אל תשמח".

עשר המכות באו על מצרים מידה כנגד מידה על מעשיהם הרעים, כמבואר במדרשים ובמפרשים;

דם – למה הביא עליהם ?

לפי שהיו פרעה והמצרים עובדים ליאור, אמר הקב"ה אכה אלוהו תחילה ואחר כך עמו.

המצרים המיתו בניהם של ישראל ביאור, באה מכת הדם והראתה להם כל ארצם מלאה דם אשר שפכו מישראל.

צפרדע – למה הביא עליהם ?

לפי שהיו נוגשי מצרים מעירים את ישראל לעבודה בשחר ומקרקרים להם אחורי חלונותיהם לעוררם, לכך באו עליהם הצפרדעים ומקרקרים להם בכל מקום.

לפי שהיו מבעיתים את ישראל בקולות ובגערות בלילה.

כינים – למה הביא עליהם ?

לפי שמנעו מישראל מרחצאות והיו הכנים מצערים אותם, לפיכך גם המצרים לקו בהם.

ערוב – למה הביא עליהם ?

לפי שהיו המצרים נכסים לבתי ישראל וחומסים מהם בניהם לעבודתם – הביא עליהם את הערוב והיו החיות נכנסות לבתיהם וטורפות מהם בבניהם.

דֶבר – למה בא עליהם ?

מפני טורח העבדות, לא היו ישראל רועים את צאנם ובקרם, וגם המצרים היו גוזלים מהם את מקניהם, לכן הביא ה' את הדבר במקנה מצרים.

שחין – למה הביא עליהם ?

לפי שהיכו המצרים את ישראל עד שנתמלא גופם בשחין

מפני סיבת העבדות במצרים פרשו ישראל מנשותיהם כאילו היו מוכי שחין, ולכן הביא ה' על המצרים מכת השחין ונאלצו לפרוש מנשותיהם.

ברד – למה הביא עליהם ?

לפי שהיו המצרים מכים בישראל באגרוף וזורקים עליהם אבנים, לפיכך המטיר עליהם ה' אבנים מן השמים

ארבֶה – למה הביא עליהם ?

לפי שגזלו המצרים את תבואת שדותיהם של ישראל לפיכך בא הארבה ואכל כל תבואתם.

חושך – למה הביא עליהם ?

לפי שהחשיכו המצרים את עיניהם של ישראל בגלותם.

מכת בכורות – למה הביא עליהם ?

לפי שגזר פרעה על ישראל "ואם בן והמיתן אותו" ולפי שביקשו המצרים להשמיד את בני בכורי ישראל, הרג הקב"ה את בכוריהם.

 



"רחצה"

נוטל ידיו ומברך על נטילת ידיים.

הסיבה שנוטלים ידיים, לפי ששנינו במשנה "נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה" והטעם "מפני סרך טומאה" כלומר, שבזמן המקדש הקפידו הכהנים על דיני טומאה וטהרה, וכשאכלו תרומה צריכים היו ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם האכילה כדי שלא יטמאו את התרומה, לפי שהידים עסקניות הן ונוגעות בכל דבר, וכדי שיהיו רגילין הכהנים בנטילה, גזרו גם על כל איש מישראל שיטול ידיו קודם אכילת פת, וגם בזמן הזה שאין הכהנים אוכלים תרומה, מפני הטומאה, לא בטלה תקנה זו, לפי שמהרה יבנה בית המקדש ואז נצטרך להיזהר בנטילה.

למרות שכבר נטלנו ידים בתחילת הסדר מיד לאחר הקידוש, מכל מקום נטילת ידים לטיבול הכרפס אינה עולה לו לאכילת לחם אם לא היה בדעתו לכך בשעת הנטילה, ולכן אפילו מי שהיה בדעתו לכך, ראוי לו לטנף את ידיו ע"י שיגע במקומות המכוסים ויטול שוב ובברכה.


 

"מוציא – מצה"

יגביה את ג' המצות ומברך ברכת "המוציא" לאחר מכך מניח את המצה התחתונה, ואוחז בידיו את העליונה והאמצעית הפרוסה ומברך עליה על אכילת מצה, ויכוון בברכה זו לפטור גם את האפיקומן.

לאחר שברך את הברכות הנ"ל בוצע לעצמו ולכל אחד מהמסובים כזית מהמצה העליונה וכזית מהמצה הפרוסה ואוכל הוא ובני ביתו בהסיבת שמאל.

יש לאכול את הכזית מצה תוך שיעור אכילת פרס שכתבו הפוסקים שזמנו הוא בין 2-4 דקות ובדיעבד תוך 9 דקות יצא יד"ח.


 

"מרור"

נוטל כזית מרור לעצמו ולכל המסובים, טובלו בחרוסת ומנערה, ומברך על אכילת מרור, (ויכוון גם על המרור שאוכל אח"כ בכורך) ואוכלה בלא הסֵיבה.

עיקר מצוות מרור בחזרת דהיינו חסה, שבתחילת גידולה היא מתוקה ובסוף גידולה היא מרה, ויוצאים בה ידי חובה אף כשהיא עדיין מתוקה לפי שמצוות מרור היא זכר למה שמיררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך, והם שעבדו אותם בתחילה בפה רך ובפיוסים, ונתנו להם שכר על עבודתם, ולבסוף מיררו חייהם בעבודה קשה, ולכן יש לאכול החזרת שבתחילת גידולה היא רכה ומתוקה ולבסוף היא קשה ומרה, זכר לשעבוד ישראל במצרים.

 

הטעם שצריך לטובלה בחרוסת

כתבו הפוסקים כי המנהג לטבול בחרוסת הוא זכר לטיט, שכן במרור אין רמז אלא שמיררו המצרים את חיי אבותינו בעבודה קשה, ואילו בחרוסת נרמז שמיררו את חייהם בעבודה קשה ביותר שאין קשה הימנה, שהיא לדברי חז"ל מלאכת הטיט, ומ"מ אין צריך שיעור כזית לחרוסת כיון שאין מברכים עליה, כיון שהיא טפילה למרור, ואדרבא יש לנער את החרוסת מן המרור


 

דיני אכילת המרור

לכתחילה יש לאכול את המרור קודם חצות הלילה.

יש לאכול מרור בשיעור כזית שהוא כ-28 גרם, ואפשר להקל בשיעור של 45 גרם.

חולה או מי שאינו יכול לאכול מרור, יכול לסמוך על הפוסקים שסוברים שדי בכזית ששיעורו 17.3 גרם.


 

"כורך"

נוטל כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור, וכורכם יחד ואוכל בהסיבה, ואין צריך לברך ואומר זכר למקדש כהלל.

מקור המצוה הזאת היא לפי שדעת הלל שאין יוצאים ידי חובת אכילת המצה אלא כשאוכלה יחד עם המרור ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחכמים ולכן מחמירים את ב' הדעות, גם אוכלים מצה בהסיבה וגם כעת כשעושה כורך עם המרור שוב צריך לאכול בהסיבה.



 

"שולחן עורך"

יש הנוהגים לאכול ביצים בסעודת ליל הפסח, לפי שהביצים הן מאכל אבלים, ויש באכילתן משום זכר לחורבן המקדש, שהיו מקריבים הפסח, ועכשיו אין לנו פסח.

ראוי לכל אדם בליל פסח שירחיק מעליו דאגה וצער, ויאכל הסעודה מתוך שמחה, ויכוון לקיים מצוות שמחת יום טוב כמו שכתוב "ושמחת בחגך".



"צפון"

בגמר הסעודה קודם חצות הלילה נוטל לעצמו ולכל המסובים כזית מהמצה שהצפין לאפיקומן, ולכתחילה יקח שני  כזיתים, ואוכל בהסיבת שמאל.

אסור לאכול אחר אכילת האפיקומן, כמו שכתוב בגמרא שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר שלאחר קרבן הפסח אין מסיימים באפיקו – מן (הוציאו מיני מתיקה לקינוח) והטעם הוא כדי שלא להפסיד את טעם הפסח, והטעם לאכילת אפיקומן קודם חצות הלילה הוא לפי שהאפיקומן הוא זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל קודם חצות, ובדיעבד אם אכל לאחר חצות יצא ידי חובתו.

שיעור האכילה של האפיקומן הוא שני כזיתים והטעם;

כזית אחד זכר לפסח וכזית אחד זכר למצה שנאכלת עמו.

כזית אחד זכר לפסח וכזית אחד זכר לחגיגה.

וי"א לפי שחביבה מצוות אפיקומן יותר משאר מצוות, לכן יאכל ממנו שיעור כפול.


 

"ברך"

מוזגים כוס שלישית, נוטלים מים אחרונים, ומזמנים.

לאחר ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן ושותה בהסיבת שמאל.



"הלל"

מיד לאחר ברכת המזון נוהגים למזוג כוס רביעית קודם שגומרים את ההלל.

 

כוס חמישית

נוהגים למזוג כוס חמישית יתירה על הכוסות של המסובים ולוקחים כוס גדולה לכבוד ולתפארת, וקוראים לה כוס של אליהו, ואומרים "שפוך חמתך אל הגויים וכו'.

 

שתיית היין מכוסו של אליהו

לעניין שתיית היין שבכוסו של אליהו ישנם דעות בין הפוסקים, יש שנהגו לשתות כוסו של אליהו בתוך הסעודה , ויש שמשאירים אותה מלאה עד לבוקר, ואומרים עליה את קידוש היום.

 


"נרצה"

אם עשה כסדר הזה יהא מרוצה לפני ה'.

הטעם שנרצה לאחר ההלל, משל לבן שכעס עליו אביו, וכדי לפייסו היה הבן משבחו ומקלסו, ולבסוף נתגלגלו רחמי האב על הבן ונתפייס עמו, אף אנו מהללים ומשבחים את אבינו שבשמים על שגאלנו ממצרים מבית עבדים, ומצפים שלאחר "הלל" נזכה ל"נרצה".

 


 
שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד