הכרת הטוב

עולמנו נוצר על ידי הבורא באופן שבתשתיתו החסד והעזרה ההדדית, כפי שנאמר: "כי אמרתי עולם חסד ייבנה" (תהלים פ"ט, ג'). בכל צעד מחייו נעזר האדם באנשים רבים מאד שבמישרין או בעקיפין תורמים לרווחתו.

חישוב קל מגלה רשימה ארוכה של אנשים שצריכים לעמול ולטרוח כדי שנוכל להנות מפרוסת לחם. ברשימה זו מופיעים החקלאים, המשווקים, האופים, האורזים, המחסנאים, המובילים ועוד. למעשה, לא רק אלו. האנשים שהוזכרו ברשימה זקוקים למכונות שונות, ואם כן, יש להוסיף לרשימתנו גם את יצרני המכונות, את מפעיליהן, את המתחזקים ואת המתקנים אותן, את ספקי הדלק ועוד. על אלו יש להוסיף את כל האנשים שלימדו והדריכו את החקלאים, האופים, המשווקים, המכונאים והנהגים, כדי שהללו יהיו בקיאים במלאכתם. כך מתארכת הרשימה, וכל זאת, כאשר מדובר רק בפת לחם. עתה צא וחשוב, לכמה פריטים נזקק האדם במשך כל ימי חייו, ותמצא שרשימת האנשים המסייעים לו, ושאלמלא הם חייו כמעט לא היו חיים, היא אינסופית ממש.

אילו היה האדם בעל נפש, היה חייב להכיר טובה לכל אותם רבבות. אמנם זוהי פרנסתם ומלאכתם, אך מכל מקום הם מקילים את חייו ומנעימים אותם.

יתירה מזו, חיובנו להכיר טובה אינו מצטמצם לאנשים בלבד. חיוב זה מקיף אפילו את הדומם. אמנם הדומם אינו פועל מאומה, ורק האדם משתמש בו לצרכיו, אך למרות זאת, לימדה אותנו התורה להוקירו.

מידת הכרת טובה אינה מצטמצמת בתחום יחסי הבריות גרידא. ממידה זו פינה ויתד להתייחסות לתחום שבין אדם למקום. התחושה של הכרת הטובה אינה מתקיימת לחצאין. לכן, הדגישו חז"ל, שהכופר בטובתו של חברו, סופו לכפור גם בטובתו של הקב"ה.

נקודת המוצא של שלימות עבודת האלוקים היא מידת הכרת הטובה על החסד ועל החיים שהוענקו לנו ממרום.

מצד שני, שורשיו של כל חטא נעוצים בכפיות טובה. אילו היה האדם מתבונן במחוייבותו להכיר טובה לבוראו, לעולם לא היה חוטא, כדברי ישעיהו הנביא: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיהו א', ג').

כל ימיו מקבל האדם טובות מהקב"ה. איבריו המשוכללים הפועלים כהלכה, האוויר מסופק לנשימתו ללא הרף, האור לעיניו והמזון למאכלו מוענקים לו תדיר. כל אלו מחייבים מסכת ארוכה של הודיה כלפי שמים, כפי שאמר דוד המלך, נעים זמירות ישראל: "ברכי נפשי את ה', ואל תשכחי כל גמוליו" (תהלים ק"ג, ב').

משה רבינו מביע בקורת קשה על אלו שאינם מכירים בטובה שמרעיף עליהם בוראם: "הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב, ו').

מה רחוקים דברים אלו מהמקובל בתרבות העולם בימינו. הן החינוך של היום מלמד את הילד, כבר מגיל רך, לא לוותר ולעמוד בתוקף על זכויותיו. מול תרבות זו ניצב קו החשיבה של התורה המלמד, שהתשתית של חברה מתוקנת היא ההענקה, גמילות החסד מחד גיסא והכרת הטובה כלפי עושה החסד, מאידך גיסא. יסודות איתנים אלו בונים חברה נאמנה וערכית, חברה לשם שמים.

 

מתוך אתר 'ערכים'

עבור לתוכן העמוד