לעשת חשבון נפש - עכשיו!

עוד שנה, עוד סבב, והנה אנחנו מגיעים לסיומם של חמשת חומשי התורה שקיבל משה רבנו בסיני. בסופה של פרשת השבוע, הקב"ה מצווה על משה לעלות אל ההר שעליו הוא עתיד להיפטר מן העולם, "בעצם היום הזה" – כלומר, באמצע היום. (דברים לב, מח).

רש"י, שהינו הפרשן העיקרי על התורה, מציין שהביטוי – "בעצם היום הזה" – מופיע שלוש פעמים בתורה:

  1. המשימה הראשית שהטיל הקב"ה על נח, הייתה לבנות את התיבה – משימה שארכה 120 שנה. יחד עם זאת, מספר המדרש, הטיל עליו הקב"ה משימה נוספת: במשך השנים הללו, נח היה אמור לנסות ולעורר את בני האדם לשנות את אורח חייהם המושחת ולשוב בתשובה, בכדי להימנע מהאסון שעומד לפקוד אותם.

    איש לא מתייחס אל נח ברצינות, ובמשך 120 שנה מתעלמים כולם מנבואות הפורענות שלו. האנשים בכדור הארץ התמהמהו, וסרבו להתייחס לאיתותי האזהרה. עד הרגע שבו הגשם החל לרדת...

    אבל בשלב הזה, כבר היה מאוחר מדי. זה היה הרגע בו התעוררו האנשים והבחינו במציאות שעומדת להתרחש מול עיניהם. הם נבהלו ואיימו להרוס את התיבה של נח, בכדי למנוע ממנו להיכנס לתוכה.

    בנקודה זו, מתערב הקב"ה ואומר: 'אני אכניס את נח אל התיבה. לא בהסתר ולא בלילה, בחסות החשיכה. אלא בגלוי, לאור היום!' – "בעצם היום הזה" (בראשית ז':13).

  2. מחזה דומה מתרחש בסיפור יציאת מצרים. למרות שעברה על פרעה שנה איומה של מכות קשות והתראות בלתי פוסקות ממשה רבנו, עדיין הוא עומד בסירובו לאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים. עד שמגיעה המכה האחרונה... בה פרעה המוכה והמבולבל חוצה את העיר בריצה בחצות הלילה, ומתחנן בפני עם ישראל שיעזבו מייד (שמות י"ב:31).

    מה הייתה תגובתו של הקב"ה? פרעה כבר קיבל את ההזדמנות שלו, ולעם ישראל נאמר להישאר בבתיהם במשך כל אותו הלילה. הם לא יברחו כמו גנבים בלילה. נהפוך הוא, במקום זאת, הם יצאו ממצרים בגלוי ולאור היום – "בעצם היום הזה" (שמות י"ב:41).

  3. המקרה השלישי שמוזכר ע"י רש"י, מצוי בפרשת השבוע שלנו, כשמשה עומד לפני .מותו המתקרב. "לא ניתן למשה לעזוב אותנו!", קוראים בקול בני ישראל. "אנו נעצור בעדו מלעלות אל ההר הזה!"

    מדוע רוצים בני ישראל למנוע את מותו של משה רבנו? משום שאינם יכולים להתמודד עם הפרידה ממנהיגם האהוב, שהוציאם ממצרים, שחצה להם את ים-סוף, שהוציא להם מים מן הסלע, וחשוב מכל, שלימד אותם את דברי התורה הקדושה.

    דמיינו לעצמכם! במשך 40 שנה במדבר, בני ישראל לא עשו דבר חוץ מלהתלונן באוזני משה רבנו. כעת, לפתע פתאום, כולם משנים את דעתם!

    אך ההחלטה כבר הוכרעה. הקב"ה אומר: "משה יעלה אל ראש ההר באמצעו של היום, לאור היום, כדי שיראו כולם שאין דבר העומד בפני רצון הא-ל "בעצם היום הזה".(דברים לב, מח).

 

חשבון נפש רוחני

שלושת המקרים הללו משקפים דפוס הרסני בטבע האנושי. אנחנו נוטים להתעורר ולפעול רק כשכבר מאוחר מדי. אנחנו לא מתחילים להתעמל ולעשות דיאטה, עד שהתקף הלב תוקף אותנו. אנחנו לא ניגשים לטיפול זוגי, עד שהפרידה כבר בלתי נמנעת. אנחנו לא מנסים לשוחח עם הילדים שלנו, עד שהם כבר מתרחקים מאתנו ומדרכינו...

אנחנו מטאטאים את הבעיה מתחת לשטיח, מקווים שהיא תיעלם מעצמה. אך בדומה לגידול ממאיר שרואים בצילום רנטגן, הבעיה רק תגדל ותגדל... עד שיהיה מאוחר מדי.

אז מהו הפתרון?

המסורת היהודית עוסקת בצורך לעשות "חשבון נפש", מאזן רוחני של רווח מול הפסד. בדיוק כפי שכל גוף מסחרי מעסיק רואה חשבון, הדואג לאזן את החשבונות השונים, כך גם אנו זקוקים למערכת קבועה שתעריך היכן אנו עומדים מבחינה רוחנית.

נסו לחשוב על התועלת העצומה שמכניסה מערכת כזו, למערכות היחסים שלכם, לקריירה ולהתפתחות הרוחנית שלכם! כאשר מציבים השגחה צמודה, סביר להניח שהבעיות הפוטנציאליות יגיעו לכלל פתרון בעודן באיבן, בטרם יהפכו לבעיות גדולות מאוחר יותר.

חשבון הנפש לא רק מגן עלינו מפני טעויות, אלא גם מגביר את היעילות שלנו בתחומים בהם אנו כבר משגשגים.

להלן ארבעה צעדים פשוטים לעריכת חשבון נפש:

  1. נסו לחשוב: "כיצד הייתי רוצה שחיי ייראו בעוד 12 חודשים מעכשיו?
  2. התחייבו להתחיל לבצע את השינויים הנדרשים כבר השנה.
  3. ערכו תוכנית שתפרט כיצד תשיגו את המטרות הללו.
  4. בקשו מהקב"ה לעזור לכם בביצוע התוכניות.

 

צעד אחר צעד

יתכן שתחלקו על כך ותאמרו: כולנו מתחילים עם כוונות טובות, אך עדיין איננו מצליחים אף פעם להשיג את מטרותינו. איך "חשבון הנפש" ישנה משהו?

ובכן, המפתח להצלחה הוא בהצבת מטרות מציאותיות ובעלות טווח קצר, שניתן לבדוק את התקדמותן באופן יומיומי. כמו תמרורי המרחק שמוצבים בצדי הכבישים, כך גם מטרות בעלות טווח קצר הן צעדים קטנים לקראת המטרה הסופית, ארוכת הטווח.

מכשול עיקרי שעוצר אותנו מלהתקדם הלאה, הוא ההרגשה שהמטרה שהצבנו לעצמנו "גדולה עלינו". אם המטרה שהצבנו לעצמנו היא מרוממת מדי ובלתי ניתנת להשגה, מובן שנתייאש מהר מאד מכל ניסיון להשיגה.

אך הגישה של היהדות היא שונה. בחלומו המפורסם של יעקב אבינו, הקב"ה מראה לו סולם שראשו בשמים. צמיחה, כמו טיפוס על סולם, חייבת להיעשות צעד אחר צעד, עם מטרות קטנות ומדורגות.

בכדי שהתוכנית תהיה נטולת-תקלות, קבעו לעצמכם שהמטרה הראשונה שתבחרו, תהיה הישג שתצליחו לבצע בוודאות. טעם ההצלחה יחזק ויעודד את הביטחון העצמי ואת המוטיבציה שלכם, ובאנרגיה הזו תוכלו להשתמש בכדי לשאוף למטרות גבוהות יותר.

נסו להגדיר מה יהיה "הצעד הראשון" שלכם לקראת המטרה המוחלטת ארוכת הטווח, כשמרגע זה, צעד זה הופך ל'מטרה קצרת-הטווח' שלכם. לאחר שתצליחו להשיג אותה, עברו הלאה ל"צעד השני" בדרך אל המטרה הסופית וכן הלאה.

זכרו, המסע הארוך ביותר מתחיל תמיד בצעד אחד בלבד. ומכיוון שאין ביכולתנו לנבא את המשתנים שיצוצו בעתיד, כל מה שנשאר לנו לעשות, הוא להתקדם הלאה. צעד אחר צעד.

העובדה שאולי לעולם לא נגיע למטרה הסופית וארוכת הטווח שקבענו לעצמנו, לא צריכה לגרום לדאגה משמעותית בחיינו. יתכן שהמטרה הסופית היא להגיע ל"שלימות", אך ברוב המקרים הדבר כלל לא אפשרי. יחד עם זאת אנחנו עדיין רשאים לנסות. משום שזה הדבר היחידי שמצפים לו מאתנו.

 
לפקח על המערכת

אלמנט נוסף שחשוב להכניס למערכת חשבון הנפש, הוא "מגדל הפיקוח" – פיקוח מקרוב על התהליך ועל ההתקדמות בו.

בכל לילה, לפני השינה, התבוננו באירועי אותו היום, ונסו להכין את "המאזן היומי", כלומר, להעריך היכן הרווחתם או הפסדתם. לאחר מכן, ערכו תוכנית שמטרתה להפוך את היום שלמחרת ליעיל ופרודוקטיבי יותר.

שאלו את עצמכם:

  • מה הצלחתי להשיג היום?
  • האם השגתי את כל מה שרציתי?
  • כיצד אשתפר מחר?
  • מהן החולשות והכוחות שלי?
  • מהו הרווח שלי? מהו ההפסד?
  • באיזו מידה התקרבתי לעבר המטרה הסופית שלי?
  • מה מעכב אותי מלצמוח מבחינה רוחנית?

דרושה משמעת עצמית רבה על מנת לשאול את השאלות הללו באופן יומיומי. השיטה הטובה ביותר היא להקדיש 10 דקות ביום, כ"זמן קדוש", שבו לא תהיינה שום הפרעות, לא של טלפונים ולא של פלאפונים. היכנסו אל תוך חדר ריק ונעלו אחריכם את הדלת. במקרהm הצורך, הרכיבו אטמי אוזניים.

למשך 10 דקות בכל יום, תהיו לבד עם עצמכם, בכדי לחשוב, להרהר, להעריך ולתכנן.

יום הכיפורים

רש"י ציטט שלוש דוגמאות של הביטוי "בעצם היום הזה", והתורה משתמשת במושג זהה ביחס ליום הכיפורים (ויקרא כג, כט).

מה הקשר בין הדברים? ביום הכיפורים, נחתם גזר הדין של כל יהודי לשנה החדשה. אך האם אנו מוכנים לכך, או שאולי התמהמהנו? האם אנחנו בכלל מעויינים לחוות את התחושה המטהרת והמזככת של התשובה?

ביום הכיפורים, רצונו של הקב"ה מתגלה בעולם, ואנחנו עומדים מול המציאות, בין אם נרצה בכך ובין אם לא.

עובדה זו מסבירה את האמרה הסתומה של הרמב"ם, האומרת שבמקרים מסוימים, כאשר מישהו מנסה להתחמק מהמחויבויות שלו, בית המשפט מחייב אותו להסכים, עד שיאמר "רוצה אני".

האם זה מציאותי? האם ניתן להכריח מישהו להודות שהוא רוצה משהו, בשעה שנראה שהוא לא רוצה?!

מסתבר, שבתוך תוכנו כולנו שואפים לעשות את הדבר הנכון. אנו רוצים להשתנות. אנו רוצים לצמוח. לפעמים רק צריך לעזור לנו להכיר בזה... עד כמה שזה עלול להכאיב.

ביום הכיפורים, הקב"ה מקלף מעלינו את הקליפות, ואנו מגלים את עצמנו בצורה החשופה ביותר. ללא מזון לגופינו. ללא מנעלים לרגלינו. רק נשמה חשופה שעומדת מול בוראה. המציאות הקשה של חיינו... ניצבת כעת על המאזניים... ממש לאור היום... "בעצם היום הזה".

נשמע מפחיד? אין צורך לחשוש. הפתרון הוא פשוט – לערוך חשבון נפש, לחשב היכן נמצא הרווח והיכן ההפסדים, ובהתאם לכך לערוך תוכנית "מתקנת" לשנה הבאה.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

 

מתוך אתר 'אש התורה'

עבור לתוכן העמוד