בשבילי הפרשה – פרשת בראשית

רעיונות מרכזיים ומיוחדים על פרשת בראשית שנאמרו ונכתבו על ידי גדולי הדורות

בראשית ברא אלהים (א, א)

 

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו (רש"י).

ודברי רש"י צ"ע, דעדיין אינו מיושב מדוע הקדימה התורה ענין זה הלא ראוי היה יותר להקדים את דיני המצוות.

ואפשר ליישב ע"פ מה שאמרו חז"ל, בראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית שקבלו את התורה, ואם לא היו ישראל מקבלים את התורה היה העולם חרב, ולכאורה קשה הרי קבלת התורה היתה באונס כדאיתא בחז"ל מודעא רבה לאורייתא, ואיך יתכן לומר דתכלית הבריאה היתה בעבור שיקבלו ישראל את התורה. אך הנה לפי מה שכתב הרשב"א דכשנכנסו ישראל לארץ היתה קבלת התורה חדשה ברצון כמ"ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקים ותורות, ומבואר דנתן הקב"ה לישראל את א"י כדי שיקבלו את התורה ברצון. 

ולפ"ז מבואר היטב מדוע פתחה התורה בבראשית לומר שכל הארץ של הקב"ה ונתנה לאשר ישר בעיניו, שהרי רק מטעם זה שכל הארץ של הקב"ה ונתן לישראל את הארץ קיבלו את התורה ברצון, ולכן הוצרך להקדים ענין זה שהרי זהו תכלית כל הבריאה שיקבלו ישראל את התורה, אבל אם הארץ אינה של הקב"ה ונכונה טענת העכו"ם שישראל ליסטים א"כ לא יקבלו ישראל שוב את התורה ברצון כשיכנסו לארץ, ולכן הוצרך הכתוב להקדים ענין זה שכל הארץ של הקב"ה, וברצונו נתנה לישראל.

(מקרי דרדקי)

 

 

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (א, א)

 

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים וכו' (רש"י).

לכאורה קשה הלא מה שקנה עבד קנה רבו, וא"כ אחר שנתן נח את כנען עבד עבדים לאחיו, אם כן אין זה גזילה מה שלקחו הארץ מהם.

ונראה ליישב, דכיון דגבי מצות התלויים בארץ כתיב וירשתה וישבת בה, א"כ מה שבא להם על ידי עבד שלהם אינו נקרא 'ירושה', כי לשון 'ירושה' משמע שהוא שלך מאבותיך. ומה שאמרו 'לסטים אתם' אין הכוונה לסטים ממש, אלא היינו דדרך לסטים לקחתם הארץ, ואינו בא לכם דרך ירושה.

ועוד יש לתרץ, דאף על גב שנח נתן את כנען עבד עבדים לאחיו, מ"מ לא נתן אותו עבד עבדים ליקח ארצו, דאם כן מה הועיל החלוקה שהיה נח מחלק הארץ לבניו כדאיתא ברש"י לקמן (יב, ו). אלא נתן אותו עבד עבדים חוץ מן הארץ שתהיה לכנען, כדי שתתקיים החלוקה שיחלוק להם הארץ, והוי כאילו נתן נח הארץ לכנען על מנת שאין לרבו רשות בו, ולפיכך לא היה לישראל רשות בארץ. ואף על גב דבמסכת קדושין אמרינן, אפילו נתן לו על מנת שאין לרבו רשות בו, קנה רבו, אלא אם כן אמר על מנת שתצא בו לחירות דלא קנה רבו, י"ל דכיון שנתן אותו נח לעבד עבדים, וגם נח הוא שחלק הארץ לבניו, מסתמא בתנאי זה נתן אותו לעבד עבדים על מנת שיהיה לו הארץ, ונמצא שאם לוקחים ישראל את הארץ אינו עבד, ולפיכך לא זכה ישראל בה.

ועוד יש לומר כיון שנתן לכנען את הארץ לישיבה, הרי הוא כמי שנתן דבר לעבד על מנת שיצא בו לחירות, דלא דוקא על מנת שיצא בו, אלא כל שפירש מה יעשה בו העבד, לא קנה רבו המתנה. וכך מוכח בפרק קמא דקידושין, ונח כאשר חלק הארץ לבניו לא נתן לכנען הארץ אלא לישיבה, ולא לשאר דברים, ולפיכך לא היו יכולין ליטול.

(גור אריה)

 

 

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (א, ג)

 

תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית וכו' והיכן היא, נגנזה והיא מתוקנת לצדיקים לע"ל (בראשית רבה פרשה ג).

דברי המדרש צ"ב, מהיכן ידעינן דהאור הראשון נגנז לע"ל.

ואפשר לתרץ דהנה תיבת 'יהי' מורה על לשון עתיד, אולם כשבא וי"ו בראשה היא מתהפכת ללשון עבר, ולפ”ז בבריאת האור שהקב"ה אמר 'יהי אור' פירושו לשון עתיד, דהיינו להיות האור מאיר תמיד בכל יום, אולם הכתוב אומר מיד 'ויהי אור' והוסיף וי"ו המהפכת לשון עתיד לעבר, דלא אמר ויעש האור אלא 'ויהי אור', ומזה הוציאו חז"ל דהאור שנברא להיות מאיר תמיד בכל יום נעשה לעבר ונגנז ושוב אינו מאיר, עד העתיד לבא.

(הגר"א)

 

 

ויקרא אלקים לאור יום וכו' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (א, ה)

 

הנה כל בריאת העולם בששת ימי המעשה, בפשוטו נבראו כל אחד ביום עצמו. והיה מתחילה ליל ראשון, ואח"כ אתא בוקר ונעשה יום ראשון, ואז נבראו האור והחושך, וכן בכל יום וענין בריאתו, ואם כן ייפלא, שהיה להמקרא לומר מתחילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ואח"כ כשכבר נעשה יום, ויקרא אלקים לאור יום, וכן בכל יום.

ועל כן נראה כי כל הברואים נבראו בבין השמשות, וכעין ששנינו באבות, עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות, והמתיחד בהך עשרה דברים הם בריאתם בערב שבת, אכן זמן זה של בין השמשות היה בכל ענייני הבריאה בכל יום, ומתחילה היה הבריאה בבין השמשות ואח"כ נעשה ערב ולאחריו בוקר ושפיר אתי סדר המקרא.

(אמרי שפר)

 

 

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (א, ה)

 

לפי סדר הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי, ולמה כתב אחד (רש"י).

ואפשר לישב את קושית רש"י, דהפסוק בא לרמוז שלא נטעה לומר דהיום נחשב בפני עצמו והלילה בפני עצמו, לכן אמר שהיום והלילה נחשבים ל'יום אחד'.

(הרמ"א)

 

 

ויאמר אלקים תדשא הארץ וכו' עץ פרי עושה פרי וגו' (א, יא)

 

עץ פרי, שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וכו', ועץ עושה פרי, ולא עץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה (רש"י).

וכיון שחטאה האדמה ולא עשתה כציווי ה' להוציא עצי פרי, אלא הוציאה רק עצים שעושים פרי, למה לא נענשה לאלתר, ועל שום מה המתין הקב"ה עד שיחטא האדם ורק אז פקדה להאדמה על עוונה.

ואלא ידוע הביאור על המקרא משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, שאין משפטו של הקב"ה משפט בשר ודם, שאם חטא אדם ונתחייב לשמים, עדיין אינו נענש כל זמן שבסיבת עונשו ייגרם צער למשפחתו ידידיו וסביבותיו, ורק כאשר כל מי שיהיה עונשו של האדם נוגע אל לבו גם הוא ראוי ליענש רק אז הקב"ה מעניש לכולם יחדיו.

ומעתה האדמה אשר תפקידה לשרת יצוה אנוש עלי חלד, הגם כי חטאה היא, הרי אם תיענש יגרם בסיבת עונשה צער ונזק לבני אדם והם לא חטאו ואין מקום להענישם, ורק כאשר חטא האדם ונתחייב גם הוא אז נפקדה האדמה.

(חתם סופר)

 

 

ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה (א, טז)

 

רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים משתמשים בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך (חולין ס, ב), וצריך ביאור מה הוקשה לו לרבי שמעון בן פזי וכי לא ניתן ליישב שני המקראות בפשטות, דהן אמת דכלפי השמש נחשב הירח למאור קטן אולם ביחס לכל צבא השמים הרי שני מאורות הללו הם נחשבים לגדולים וכשכוללם יחד קורא אותם גדולים, וכשמפרטם קורא את הירח קטן, אלא עיקר קושית ר' שמעון אינה משום תיבות "המאורות הגדולים" ובזה אפשר ליישב שפיר, ורק מתיבת "שני" הוא דקא קשיא ליה, ועל דרך שהקשתה הגמ' (סב, ב) גבי שערי יום הכיפורים שנאמר בם ולקח את שני השעירים, ומקשינן כיון דמיעוט רבים שנים לא ה"ל למיכתב כי אם שעירים ואנן ידעינן ששנים הם, ומדפירשה תורה שנים ללמד שיהיו שניהם שוין במראה קומה ובדמים. וכמו"כ הכא הא הוה סגי למיכתב המאורות הגדולים, וממילא ידעינן דהוו שנים וכמיעוט רבים, ועל שום מה פירטה תורה וכתבה "שני", על כרחך כי היו שוין בגודלם, א"כ איך אמר שהירח קטן הוא והשמש גדולה, ועם תירצה גמרא שפיר דאה"נ כוונת המקרא בתיבת "שני" ללמדנו שנבראו שוים גודלם, ורק נתמעטו אח"כ.

(רבי בצלאל הכהן מוילנא)

 

 

ויברא אלהים את האדם (א, כז)

 

יש לעיין דבכל מעשי הבריאה עד עתה נאמר לשון ויעש, כדכתיב ויעש אלהים את הרקיע ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים ויעש אלהים את חית הארץ, מלבד האדם והתנינים שאף בהם נאמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים, וצ"ב במה נחלקו האדם והתנינים שנאמר בהם לשון 'ויברא'.

ויש לבאר ע”פ המבואר בדברי הגר"א בריש ספר 'אדרת אליהו', דלשון בריאה הוא על בריאת יש מאין להורות על חידוש הדבר, ולשון עשייה הוא על תיקון הדבר להורות על השלמתו ותיקונו של הדבר שכבר נעשה, ולכן אצל כל הנבראים נאמר לשון 'ויעש' שכבר נבראו בשלמותם והגיעו עתה לידי תכליתם.

אמנם לגבי התנינים נאמר לשון 'ויברא', שהרי מבואר ברש"י שבראם זכר ונקיבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, ונמצא שעדיין לא הגיעו לידי תכליתם ושלמותם לכן נאמר בהם לשון 'ויברא', וכמו"כ לגבי האדם נאמר לשון 'ויברא', כי גם האדם נברא חסר ביצה"ר וצריך להשלים את עצמו, ולכן נאמר בו לשון 'ויברא' ולא לשון 'ויעש', לומר שעדיין לא הגיע לידי תכליתו ושלמותו, עד שישלים את עצמו ויגיע לידי תכליתו.

(רבי דוד כהן שליט"א)

 

 

הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לכם יהיה לאכלה (א, כט)

 

שנינו בגמ' (סנהדרין נט, א) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חיות הארץ לכם וכשבאו ב"נ התיר להם וכו', והיינו דאכילת בשר נאסרה על אדם הראשון.

וכבר תמהו (ראה כלי חמדה כאן ועוד) לפי כל זה, היאך הקריב אדם הראשון שור פר לקרבן (כדאיתא בע"ז ח, א), הא מתנאי הקרבן שיהיה 'ממשקה ישראל למנחה' והיינו שיהיה בו היתר אכילה, ואדה"ר שבשר היה אסור עליו כיצד נתקיים בקרבנו דין זה.

ויש לתרץ דיסוד איסור אכילת בשר לאדה"ר הינו איסור גזל, והיינו דרק עשב וירק ניתן לו לאכילה ובשר לא ואין כאן איסור בבשר בחפצא, ולא מיבעיא למש"כ תוס' (סנהדרין נו, ב) דרק להמית ע"מ לאכול נאסר לו אבל מתה מאליה הותר לו בשרה, אלא אפילו למש"כ בכסף משנה (פ"ט ממלכים ה"א) בשיטת הרמב"ם דאף בשר המתה נאסר עליו, עדיין י"ל דאין כאן 'מאכלות האסורות' אלא דאין בבשר היתר אכילה משום שהוא גזל, אמנם דין דמשקה ישראל לא בא אלא למעט כשהבהמה אינה ראויה לאכילה מצד עצמותה מצד איסור שחייל בה, אבל הכא שאין כאן פסול בעצם הבשר אלא שאם יאכלה יעבור איסור באכילתה, אין בכך פסול.

(פרורים משלחן גבוה)

 

 

ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ וכו' לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן (א, כט-ל)

 

ומה שנה הכתוב דבר זה, שכבר נאמר בבריאת היום השלישי, שאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וכו', וכבר נברא ונעשה כן, ומהי אמירה זו שבכאן ומהו 'ויהי כן' שנשנה שנית, אלא הוא המאמר העשירי מתוך עשרה המאמרות שנבראו בהם העולם, ואף כי היו עשבים זרעים ועצים אשר לא היו עדיין מוכנים לאכילה כמזון אדם וחי, והוצרכה אמירה מיוחדת כדי שיהיה כח בפירות להזין את האדם ולסעדו, וכן כח בעשבים שיזונו מהם בעלי החיים.

(אדרת-אליהו)

 

כיון שמאמר זה הוא מתוך מאמרות שנברא בם העולם, על כן חתם הכתוב ואמר 'ויהי כן', כדרך שחתם בכל עשרה המאמרות, ומתוך ביאור זה נבין דברי הכתוב (דברים ח, ג), 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם', היינו בלחם עצמו לא ניתן כח של חיות, ואף לאחר שנברא לא היה בו כח לזון את האדם, אלא כאשר נתחדש מאמר ה' ומוצא פיו ליצוק תוכן מזון וחיות אלי זרעים ועשבים, אז הוא שניתן בהם כח המזון נמצא איפוא כי מוצא פי ה' הוא המחיה ומזין את האדם.

(רבי אהרון קוטלר)

 

 

ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי (א, לא)

 

'השישי' ה' יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלין את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו (שבת פח, א). והיאך התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, והרי כבר נעשה ונברא הכל ואנן בעינן תנאי קודם למעשה, ברם הרי המקרא אומר בסמוך ויכל אלקים ביום השביעי ופירש"י שם באת שבת באת מנוחה ונשלם המלאכה, וכן הוא אומר (בזוה"ק ח"ב פ"ח) כל שיתא יומא ביומא שביעא תליא, נמצא כי אל נשלמה המלאכה ולא נחשבת עשויה עד יום השבת ושפיר ניתן לעשות תנאי קודם שבאה שבת, ונחשב תנאי קודם למעשה.

(ובזה יתפרש הא דביצה (טז, א) דמקשינן למה נענשים גוים, ומתרצי' שהקב"ה הודיעם את השבת, ופירש"י שם דהרי הם נענשים על כל התורה והמצוות, ולפ"ז צ"ע התשובה שהיא רק על השבת, אלא כונת הגמ' בקושיתה דאיך ייענשו והרי סבורים המה שתנאי שהתנה הקב"ה לקיום המצוות הוה מעשה קודם לתנאי ולא חייל ולא דא משני שהודיעם ענין השבת ושפיר הוה תנאי קודם למעשה ויש להענישם על כל התורה והמצוות).

(פנים יפות)

 

 

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה (ב, א-ב)

 

צ"ב מדוע אצל 'ויכל' נאמר 'מלאכתו', ואילו ב'וישבת' נאמר ששבת 'מכל מלאכתו'.

ונראה ע"פ המבואר באדרת אליהו עלה, דהבדל הלשון בין כילוי לשביתה, הוא ששביתה מורה על הפסקה באמצע המלאכה ואילו לשון כילוי מורה על גמר המאלכה וסיומה.

והנה איתא במדרש רבה (ז, ה) 'השדים ברא הקב"ה את נשמתם ובא לברא את גופם וקידש השבת ולא בראם, ללמדך דרך ארץ, שאם יהיה ביד אדם חפץ טוב או מרגלית ערב שבת עם חשיכה אומרים לו השלך ממך'. ומבואר שאף שנגמרה הבריאה ביום שישי עדיין לא נגמרה לגמרי, שבא הקב"ה לברוא את גופם של השדים והפסיק ממלאכתו כשקידש השבת, ולכן אצל 'ויכל' שהוא מורה על גמר המלאכה נאמר לשון 'מלאכתו', ולא נאמר בו כל מלאכתו שהרי לא נגמרה כל המלאכה כיון שעדיין לא נברא גופם של השדים, אבל אצל 'וישבת' שהוא מורה על הפסקת המלאכה באמצע, נאמר הלשון 'מכל מלאכתו' שגם המלאכה שלא נגמרה הפסיק הקב"ה ממנה כשקידש השבת שהרי לא עשה דבר.

(רבי דוד כהן שליט"א)

 

 

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו (ב, ב)

 

עיין בבעל הטורים שכתב, 'בפרשת ויכלו ג"פ מלאכתו כנגד ג' מלאכות ששבת מהם שהם שמים וארץ וים'.

ומבואר בדבריו, דים הוא בריאה בפני עצמה ואינה כלולה בבריאת הארץ.

והנה כתב הרמב"ם בהלכות טומאת מת (ו, א) 'עצמות הדג ועורו העושה מהן כלים אינן מקבלין טומאה, זה הכלל שכל מה שבים טהור, לפיכך העושה אהל מצמר שגדל בים אין אהל זה מקבל טומאה', ומבואר ברמב"ם דאף העושה כלי מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלים (א, ג). ולכאורה דעת הרמב"ם צ"ע, דהא במסכת כלים (יז, יד) איתא דמה שנברא ביום שלישי מקבל טומאה, וביום שלישי נאמר 'תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע', וא"כ גם קרקע הים הוציאה גידוליה ביום השלישי, ונמצא דצמר שגדל בים נברא ביום שלישי ומדוע כתב הרמב"ם שאינו מקבל טומאה.

ולפי דברי בעל הטורים אתי שפיר דעת הרמב"ם, דכיון דבריאת הים אינה נכללת בבריאת הארץ ונחשבת לבריאה בפני עצמה א"כ המאמר שנאמר ביום השלישי 'תדשא הארץ דשא' לא נאמר על קרקע הים אלא על היבשה בלבד, והגידולים שבים נבראו או ביום חמישי שבו נבראו בריות המים או ביום השני שנברא בו הים, וכיון שלא נבראו ביום השלישי שפיר כתב הרמב"ם שאינם מקבלים טומאה.

וראיה לזה מצאנו בנחמיה (ט, ו) 'אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם', ומבואר דהארץ וכל אשר עליה והימים וכל אשר בהם הם ב' בריאות נפרדות, שהרי מנאם בנפרד, ואין כל אשר בימים נכלל בכל אשר בארץ, ומוכח דכשנאמר 'תדשא הארץ דשא' לא הוציאה קרקע הים גידוליה.

(אמת ליעקב)

 

 

ויכל אלהים ביום השביעי וגו' (ב, ב)

 

וברש"י ד"א מה היה עולם חסר מנוחה וכו'. מבואר שכוונת המקרא היא שבבריאת המנוחה של שבת נשלמה בריאת העולם כולו, והוא צ"ב וכי מנוחה היא בריאה, והרי אדרבה זוהי הפסקת הבריאה שלא עובדים ולא עושים מלאכה, ומה שייך הדבר לבריאה.

ונראה, עפי"ד הגמ' בביצה (טז, א) ששבת זו המצוה היחידה שניתנה בצינעה, כי אות היא ביני ובין בני ישראל, וכפי שאומרים אנו בתפילת ולא נתתו לגויים, שכן אין שייכות לגויים עם השבת שהשבת הוא יום שנפתח אצל האדם שער פנימי שהוא מתקרב בדרכו אל הקב"ה וזהו ענין הצניעות הפנמיות, וזה נעשה ע"י המנוחה שהיא נבראה לשם כך.

נמצא שהמנוחה היא אכן בריאה שברא הקב"ה פנמיות שפותחת אצל האדם שכך הוא מתקרב אל הבורא עולם, וכפי שידוע מאמר חז"ל שה' שמות יש לנשמה, והם ה' דרגות בנשמה שאין לגויים דרך אליהם, וזהו הנדרש מעמנו להגיע במנוחת השבת, לפנמיות המקרבת אותנו להקב"ה.

(רבי שלמה וולבה)

 

 

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות (ב, ג)

 

וברש"י, 'ויברך ויקדש' ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת ובששי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת. והמקרא כתב ע"ש העתיד.

ויש להקשות, דלכאורה הא דירד בששי לחם משנה הוא משום שלא ירד בשבת, ונמצא דתחילה קדשו ואחר כן ברכו, וא"כ ראוי היה שיהא כתוב 'ויקדש אלקים את יום השביעי ויברך אתו'.

אכן מבואר בזה לא כן, דאין ברכת לחם משנה באה בתולדה ממה שלא ירד בשבת, אלא מילתא באנפי נפשה היא, דשבת היא בעצם מקור הברכה, וכחה להשפיע ברכה ותוספת וריבוי אף לפני בואה. וכלשון הר"ח ביצה (טז, א) בענין הנשמה היתירה שנותן הקב"ה באדם ערב שבת, וז"ל 'שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. כלומר כל שנבראו בעולם להתענג מהן נשמתן ביום השביעי נבראו, ומתרווחות ומתגדלות בשבת'. וכדאמרי' בקבלת שבת סוף מעשה במחשבה תחילה, כלומר דאצל הבורא ית' המהלך הוא סוף מעשה במחשבה תחלה ואצל אדם הכל מתחיל משבת.

ויש להוסיף, דהנה כתיב (שמות טז, כט) בענינא של ברכת ירידת המן בששי לחם משנה, 'ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו'', ונודע משמיה דרבי יצחק זאב בהא דאי' בהגדה של פסח 'אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו', דצ"ב דהא שבת כבר ניתנה במרה טרם ירידת המן. אלא דשני ענינים הן בשבת, מצות השבת דיניה ואיסוריה וזו ניתנה במרה, ותו מתנת השבת כדאי' בגמ' שבת (י, ב) 'לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם', והשתא אמנם מצות השבת כבר נתנה במרה, אבל 'מתנת השבת' לא נתנה אלא אחר ירידת המן, בשעת המאמר ד'ראו כי ה' נתן לכם השבת', והיינו 'אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו' עכתו"ד. והראוני דהדבר מפורש בספורנו להך קרא וז"ל 'ראו התבוננו כי ה' נתן לכם השבת, ואין זו מצוה בלבד אבל היא מתנה שלא נתנה לזולתם, כאמרם ז"ל (שם פרק יציאות השבת) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל וכן סדרו בתפלה ולא נתתו לגויי הארצות וכו' ערלים'.

וי"ל דהוא ענין ה'באהבה' המיוחד של שבת הנאמרת בתפילה, דהך 'באהבה' מישך שייכא למתנת השבת, ובאמת הוא גם ענין ברית השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, וברית היינו ברית אהבה כלשון רש"י שבת (פג, ב ד"ה ומחבקה) 'וזהו לשון ברית אהבה וחבה', ויש בזה הטעמה נוספת בהא ד'אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו', ד'נתן לנו' היינו ולא לעובדי כוכבים, דהפקעה זו בא אחר שהאכילנו את המן כנ"ל.

ולפ"ז י"ל ד'ויברך אלקים את יום השביעי', דפירשוהו ז"ל ברכו במן, מתפרש לא אך בלשון ברכה סתם, אלא אף בלשון 'מתנה' וכדכתיב 'קח נא את ברכתי אשר הבאת לך', וכן (מ"ב ה' טו) 'ועתה קח נא ברכה מאת עבדך', וברש"י 'ברכה, מנחת שלום של הקבלת פנים', דבברכת המן מצויה היא מתנת השבת ו'ויקדש אתו', שפירושו במן שלא ירד בשבת הוא יסוד קדושת ומצות השבת, היינו מצות השביתה שהיא קבועה בבריאה בבחינה של מעלה ע"י שביתת המן בשבת.

(רבי שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א)

 

 

 

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (ב, ד)

 

פתח הכתוב והקדים בריאת השמים לארץ, וכן הוא אומר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והרי הוא מקדים שמים לארץ, וסיים הכתוב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, משמע קדמה ארץ לבריאת השמים.

והנה בגוף הדבר נחלקו בית שמאי ובית הלל מה קדם (חגיגה יב, א), אך עדיין סתירת המקראות היאך תתיישב.

ברם דקדוק הלשון מורה כי לגבי 'בריאה' הוקדמו שמים לארץ, ואילו גבי 'עשיה' קדמה ארץ לשמים.

וביאור הדבר לפמש"כ רש"י אקרא דלעיל (א, ז) ויעש אלקים את הרקיע, ופירש וז"ל תקנו על עמדו והיא עשייתו כמו ועשתה את ציפרניה, הרי לנו כי לשון עשיה אינו נופל אלא על גמר הדבר ושלימותו.

ומעתה הרי אמרו במדרש למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה שמיהרה בשליחותה, וא"כ י"ל דודאי תחילת הבריאה הוקדמו שמים לארץ, אך הארץ מיהרה בשליחותה להתקין ולהשלים עצמה מיד, ועל כן גבי עשיה שהוא גמר הדבר קדמה ארץ לשמים.

(טעם מן)

 

 

וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה (ב, ז)

 

אחז"ל בבראשית רבה ששאלו הקב"ה לאדם 'ואתה מה שמך', אמר לו 'אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה'.

ושמעתי ממו"ר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהקשה, דהלא שמו של דבר צריך להקבע על פי עיקר תכונותיו ולא על פי החומר שממנו נוצר, ובודאי לא ייקרא השולחן על שם העץ שממנו נעשה, ולא הקורנס על שם הברזל שנוצר ממנו. ויש להוסיף ולהקשות עוד, דאטו שאר בעלי החיים לא נבראו מן האדמה ומדוע דוקא האדם נקרא ע"ש האדמה.

ותירץ הגרשז"א זצ"ל, דהאדם נקרא כן כדי שיזכור תמיד מאין בא ולא יתגאה.

ועוד יש ליישב, דבאמת לא שייך לקרוא אדם על שם תכונותיו, דהלא תכונותיו ומצבו של אדם תלויים בעבודתו ובבחירתו, ואין לך אדם הדומה לחבירו. וכל מה ששייך לקרוא שם כולל לכל מין האדם הוא רק על שם תחילת האדם שהוא כעיר פרא ונמשך לחומר ולגשמיות, ועליו לזכור תמיד כי הוטל עליו להתעלות לאיש המעלה מתוך הפראיות והגשמיות שבו.

ויש להוסיף שזהו ג"כ מהותה של אדמה, שהיא בעצמותה חומר גס ועב, אך יש בה את התכונות להוציא כל מיני מגדים שבעולם כפי אשר יעבדוה וכפי היגיעה אשר ישקיעו בה.

(רבי גבריאל יוסף לוי שליט"א)

 

 

ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות (ב, יט)

 

וכבר עמד רש"י, על מה ששנה הכתוב יצירת חיות ועופות שכבר נכתבו בפרק הקודם, ועוד יש להעיר דהנה דמקרא הסמוך, בקריאת האדם שמות לבעלי החיים הוזכר בהמה חיה ועוף, וכאן בפסוק זה כשהביאו הקב"ה לאדם לראות מה יקרא, לא הוזכר אלא חיה ועוף בלא בהמה.

ונראה לפרש האחת בחברתה, דהקב"ה עשה שיבואו כל בעלי החיים אל האדם, כדי שיקרא להם שמות, אמנם היתה חיה שלא היתה יכולה לבוא, והיא היתה חיה ששנינו בכלאים (פ"ח מה), אדני השדה,

(וברע"ב שם כמין חבל גדול היוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה, ומחובר בטבורו באותו חבל). שכיון שמחוברת היא לשדה לא היתה יכולה לבוא, וכן היה מן העוף שלא היה יכול לבוא, והוא אותו העוף שנזכר בשו"ע (יו"ד דספ"ד סט"ו), שהוא מחובר בחרטומו לאילן, ועליהם היה צריך יצריה מחודשת ומיוחדת, שייבראו בסמוך למקום שבו עמד אדם הראשון בשעת קריאת השמות, ולזה כוון המקרא שהיתה יצירה חדשה לעוף ולחיה, היינו למין מסוים של עוף ולמין מסוים של חיה, אך לבהמה לא היה צורך בכך, כי כל הבהמות ראו מאליהן אל האדם.

(טעמא דקרא)

 

ויבן ה' אלקים את הצלע וכו' לאשה ויבאה אל האדם (ב, כב)

 

ויביאה אל האדם, מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון (ברכות סא, א) ואך קידשה אדם הראשון לחוה כיון דאין הקדושין חלים בלא עדי קיום, ואדם וחוה יחידים היו בעולם ואין עדים על מעשה קדושין דידהו וכל כה"ג אין חוששין לקדושין.

אמנם כבר אמרו בגמ' (קדושין סה, א) דמה שאין מועילים הקדושין בלא עדי קיום ואפי' שניהם מודים, אף שכל דין עדים בקדושין נלמד בגזרה"כ של דבר דבר מממון, ובממון עצמו מהני הודאת בעל דין מ"מ בקדושין אין מועיל הודאתם לפי שהם חבים לאחרים בהודאתם זו שהרי קרובותיה נאסרין בו וקרובותיו נאסרות בה, וכל כהאי גוונא לא חשיבא הודאה וצריך דוקא עדים. אכן לו תהיה הודאה אשר לא יהיה בה חב לאחרים שפיר תהני הודאה זו כעדים גם גבי קדושין וכמו גבי ממון, ומעתה הרי אדם וחוה יחידים היו בעולם ועי' הודאתם בקדושין לא היו חבים לאחרים כלל ושפיר הויא הודאתם הודאה מעליא כמאה עדים וחלו קדושיהם.

(דברי חיים הגה"ק מצאנז)

 

 

ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין (ד, כה)

 

ומהיכן ידעה כי ניתן לה בן זה תחת הבל ואולי מתחילה היתה אמורה לילד בן נוסף ושלישי, ואפי' אם היה הבל נשאר חי היתה יולדת שוב, ואכן באמת יש לדקדק בלשון המקרא בתחילתו שאמר הכתוב ותלד בן, ואילו בלידות בניה הקודמין לא פירט הכתוב כן אלא הכתוב אומר ותלד את קין או ותוסף ללדת את אחיו את הבל.

אלא הרי דרשו חז"ל על לשון את קין את הבל דהנך אתין לרבוי קאתו שלא ילדה אותם לבדם אלא כשנולד קין נולדה תאומה עמו וכשנולד הבל נולדו עמו ב' תאומות, ומינה דהכא דלא כתיב ותלד את שת, על כרחך כי נולד לבדו בלי תאומה עמו, והיינו דנקט קרא ותלד בן ללמדנו כי רק בן ניתן לה ולא יותר.

ומעתה יתכן דבהא גופא שראתה שינוי זה שבלידות בניה הקודמין נולדו תאומות עמם וכאן נולד הבן לבדו, ומכך הבינה שאין לידה זו כקודמותיה ורק להשלים חסרונו של הבל הוא בא, ואין צריך שתיוולד תאומה עמו שהרי תאומות הבל קיימות ורק בא תחת הבל עצמו.

(באר יוסף)

 

 

ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה' (ד, כו)

 

אז הוחל, לשון חולין לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים, בשמו של הקב"ה לעשותן אלילים ולקרותן אלהות (רש"י).

הנה במהות עבודה זרה של דור אנוש, משמע מדברי חז"ל שהיא חמורה טפי משאר ע"ז שמצאנו, והלא כה אמרו חז"ל (שבת קיח, ב) כל השומר שבת כהלכתה, אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, הרי מבואר כי היא הדרגה החמורה בע"ז, והיינו חידושא דגדול כח שבת למחול אפילו עליה, ויש להבין במה נתייחדה לריעותא טפי משאשר ע"ז שמצאנו בכל הדורות.

אכן כבר פירש הרמב"ם ריש הלכות עבודה זרה (פ"א ה"א) כי בימי אנוש באה עבודה זרה מכח טעות שנשתרשה באותו דור, כי בטוחים היו שברא הקב"ה כוכבים וגלגלים כדי להנהיג את העולם ורצה שיכבדו אותם, נמצא שהיתה עבירה שלהם נחשבת בעיני עצמם כדבר המותר והראוי, אשר בעבירה כגון זו תכבד המחילה, וכמו שאמרו (יומא פ"ט) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כיון דכששנה בה נעשית לו כהיתר. והיינו חידושא דגמ' דבכח שמירת שבת תימצא תשובה ומחילה גם על ע"ז כדור אנוש, שנעשית להעובד ע"ז כהיתר, ויספיקו בידו לעשות תשובה.

(רבי רפאל הכהן מהמבורג)

 

זכר ונקבה בראם (ה, ב)

 

אר"י בן אליעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם (בראשית רבה ח, א).

מבואר בדברי המדרש, שהכוונה בפסוק 'זכר ונקבה בראם' היינו שהקב"ה הפריד את אדם הראשון לזכר ונקיבה.

אלא דא"כ צ"ע שיטת הרי"ף שהביא המג"א באו"ח (תקפט, ב) דאנדרוגינוס הוא המשתנה מזכר לנקיבה ומנקיבה לזכר, דהא מבואר במדרש שהקב"ה הפריד את אדם הראשון שהיה אנדרוגינוס לזכר ונקיבה, וע"כ דקודם ההפרדה היה לו זכרות ונקבות בבת אחת, ומוכח דאנדרוגינוס היינו מי שיש לו זכרות ונקבות בבת אחת.

(אמת ליעקב)

 

ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות ושלושים שנה (ה, ה)

 

במספר שנות החיים של האנשים המובאים בתורה נאמר 'ויהיו כל ימי' וכו' ולא נאמר 'אשר חי' מלבד אדם הראשון ואברהם אבינו שנאמר בהם הלשון 'אשר חי', וצ"ב שינוי הלשון בין אדם הראשון ואברהם אבינו לבין שאר האנשים.

ונראה לבאר ע”פ המבואר במדרש שוחר טוב (תהילים צב) ובפרקי דר' אליעזר פרק יט, שמתחילה היו מוקצבים לאדם הראשון לחיות אלף שנים, אך כשראה בספר שהראה לו הקב"ה דור דור ופרנסיו, וראה כי לדוד המלך ע"ה לא הוקצב כלל שנות חיים אלא הימים שיהיה בבטן אמו, נתן לו הוא משנותיו שבעים שנה וע"י זה נתקצרו ימיו לתשע מאות ושלשים שנה.

וזהו ביאור הלשון ויהיו כל ימי אדם 'אשר חי' תשע מאות ושלשים שנה, כלומר אף כי אמנם הוקצב לו לחיות אלף שנים אך בפועל חי רק תשע מאות ושלשים.

ובאברהם אבינו נמי, כתב רש"י בריש פרשת תולדות (כה,ל) בשם מדרשים שהוקצב לו לחיות מאה ושמונים שנה, ורק כדי שלא יראה בתרבות רעה של עשיו נתקצרו ימיו ברצונו חמש שנים, וחי רק קע"ה שנים, וזו הכוונה גם שם במה שנאמר ויהיו ימי שני חיי אברהם 'אשר חי' מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים, כלומר אף שהיה לו לחיות עוד חמש שנים.

(תוספת ברכה - בית יצחק)

 

 

ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (ה, לב)

 

הוליד, ולמה כן, נסתכל נח בבני אדם שהן מכעיסין להקב"ה ואמר, למה לי להזקק לפריה ורביה לכך לא הוליד עד ת"ק שנה, ואח"כ אמר, וכי ימות אותו האיש בלא בנים, והקב"ה צוה לאדם על פריה ורביה שנא' (לעיל א, כח) ויאמר להם פרו ורבו, ואני מת בלא בנים, מה עשה נח נזקק לפריה ורביה לאחר ת"ק שנה, (תנחומא ישן בראשית לט).

דברי המדרש אומרים דרשני, היאך המתין נח עד שהיה בן ת"ק שנה, והרי ציווי פריה ורביה נאמר כבר לאדם הראשון, והיאך המתין נח, והיה לו לקיים המצוה תיכף שמא ימות בלא בנים, ומה נשתנה כשנעשה בן ת"ק שרק אז החל לחשוש שימות בלא בנים.

אכן ילפ' דודאי ידע נח שאמר הקב"ה לאדם וחוה "פרו ורבו", ואלא סבור היה נח שאין זה ציווי כי אם ברכה בעלמא, ועל כן אמר "למה לי להזקק לפריה ורביה" כיון שראה שהנבראים מכעיסין להקב"ה, אך כיון שהגיע לת"ק שנה, ואמר לו הקב"ה לבנות תיבה כי עומד לבוא מבול להעניש את כל היקום, על כי השחיתו דרכם דהיינו השחתת זרעם, וכבר כתבו התוס' בגמ' יבמות, דמי שמצווה בפרו ורבו מצווה בהשחתת זרע, ומי שאינו מצווה בפו"ר אינו מצווה בהשחתת זרע, א"כ הבין נח דמדמעניש הקב"ה על השחתת זרע, על כרחך כי פרו ורבו הוי ציווי גמור ולא ברכה בעלמא, ומיד החל נזקק לפריה ורביה לקיים המצוה שלא ימות בלא בנים.

(רבי רפאל אב"ד חאדרוב - אמרי בינה)

 

 

ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (ו, ב)

 

מכל אשר בחרו אף בעולת בעל (רש"י).

הנה מבואר ברש"י דדור המבול עברו על איסור אשת איש, ולכאורה קשה מהגמרא בקידושין (יג, א) 'אמר רב יהודה אמר שמואל, כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן, אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול שנאמר אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו, וכתיב על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו, ואילו בדור המבול נאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים', ומשמע דדור המבול לא עברו על איסור אשת איש.

ונראה ליישב, דבודאי עברו דור המבול גם על איסור אשת איש אלא שלא עברו על איסור ערוה, כיון שאין איסור ערוה לעכו"ם הבא על אשת איש אלא איסור בעלמא, משום 'ודבק באשתו' ולא באשת חבירו, כמבואר בתוספות סנהדרין (נב, ב), ולכן חמור מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין דמתיר אשת איש לישראל ועי"ז באים לידי איסור גילוי עריות והולד ממזר, יותר מדור המבול שלא עברו אלא איסור בעלמא ולא איסור ערוה.

(דברי דוד)

 

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ (ו, ה-ו)

 

והנה עיקר חטאי אותו דור היו במעשיהם הרעים ועל שום מה הדגיש הכתוב דבר זה של מחשבותיהם הרעות.

והרי מבואר בכתוב כי המחשבות הרעות הם עיקר הגורם לכך שהתנחם הקב"ה על הבריאה, והביאור הוא לפי מה שפירשו האחרונים על דברי המהרש"א (סוף פ"ג דמכות), במה שאמרו חז"ל נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ופירש כי מנו חז"ל מצוות עשה שהם רמ"ח, ומצוות ל"ת שהם שס"ה, נמצא כי רבו הל"ת על מ"ע, וא"כ קרוב הדבר לעבור עבירה מלקיים מצוה ועל כן נח לאדם שלא נברא, ופירשו האחרונים טעם הדבר שלא הרבה הקב"ה מ"ע על ל"ת, לפי מה דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ואילו מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ואם כן הרי נמצא כי אדרבה האדם קרוב יותר לשכר מאשר להפסד, כי רמ"ח מ"ע נחשבים לו גם במחשבה בעלמא, ואילו הל"ת אין נחשב אלא במעשה ממש, ולפי רוב מחשבות האדם הוא קרוב לשכר.

ומעתה מדוקדק היטיב לישנא דקרא, דכיון שראה הקב"ה כי מחשבות לבו "רק" רע כל היום, היינו ראה הקב"ה כי האדם אין משתמש כלל במחשבה לטובה, וכל מחשבותיו לרע, נמצא כי דרכו לזכות ולחובה הוו רק ע"י מעשיו, ובזה הרי מרובים מצות ל"ת על מ"ע, נמצא נח לו לאדם שלא נברא שהרי בלא מחשבה הוא קרוב לעונש מלשכר, וע"כ התנחם ה' כי עשה את האדם.

(מעייני הישועה)

 

 

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (ו, ה-ו)

 

תיבת "בארץ" אשר נשנתה הן גבי רעת האדם, והן גבי נחמתו של מקום, טעונה ביאור, אשר לכאורה היא מיותרת ויודעים אנו כי האדם בארץ שם רעתו ושם נעשה, ועל מה נאמרה ונשתנה.

ויש לפרש, כי דקדק המקרא לבאר ב' מיני רעות אשר באדם, האחת היא רעתו "בארץ", היינו מצד ארציותו וחומריותו, כי מדרכו להימשך אחר תולדות גוש עפר ממנה נברא, ועוד בו מחשבות לבו שהמה מחשבות מינות ועבודה זרה, ואמר הכתוב כי ראה הקב"ה אשר שניהם היו באדם, גם רבה רעתו בארץ, היינו מיני הרעות מתולדות הארץ והחומר, וגם רעות מחשבות הלב, והמשיך הכתוב כי אף על אשר עשה הקב"ה את האדם בארץ, ומכך נולדו בו תאוות החומר והארציות, על כך נתנחם ה' למחול עליהם ולהסיר עוונם, אך על מחשבות לבו אין הקב"ה מתנחם, אלא כדאמר קרא "ויתעצב אל לבו" שנעצב על הנולד מלבו של אדם, ועל כן אמר אמחה את האדם.

(מהר"ם שיף)

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד