"בית המקדש" על ההר, בצ'ילה

גיא נצר נולד וגדל בקיבוץ דשן ושמנוני במרכז הארץ. זה לא סוד, קיבוצניקים מבינים ויודעים יהדות, כמו שאתם מבינים בבקטריולוגיה. זה לא רק שזה לא מעניין אותם, אלא שרובם התחנכו לטפח מין מבט זלזלני וציני כאשר מדברים על כשרות, או שבת, או דברי תורה...

גיא תמיד התחנך לחשוב שרבנים וחרדים הם סחטנים ויש להם המון דולרים בכיסים, ואם אתה מתחיל לדבר איתם, אז מיד הם מכסים אותך בשמיכת צמר כהה, מדביקים לראשך כיפת קטיפה שחורה, קושרים אותך בתפילין, כובלים אותך בחוטי הציצית הלבנבנים, וכופים אותך להתפלל. לתמהונו, בכל פעם מחדש הוא נדהם לגלות שהכפייה הדתית שלהם מצליחה. עובדה, כמה מחבריו בצבא חזרו בתשובה, ופה ושם במילואים הוא נתקל בעוד דוס חדש. פעם זה היה נהג הסמ"פ, אחר כך קצין אג"מ, ולבסוף שמעון השקמיסט שגידל זקן ארוך ומלמל פסוקים שגיא אף פעם לא הבין.

למען האמת הוא התעניין. תמיד שאל את החוזרים בתשובה, מה מניע אותם לשנות את אורח חייהם מן הקצה אל הקצה.

יש אלוקים, יש תורה, התורה אמת.

היה מתן תורה.

יש הוכחות.

תשמע, לך לסמינר "ערכים" ויתנו לך שם את כל התשובות.

גיא נצר, סגן במילואים, בן למשפחה מפא"יניקית שורשית לא סבל את התשובות הללו, גם לא היתה לו סבלנות להאזין לתשובות יותר מעמיקות.

הוא היה מביט בהם מעל צריח הטנק בגולן או בבקעה בשעות בוקר מוקדמות ומהרהר "הם משגעים אותי, מה יש להם עם הטלית, התפילין והנענוע המשונה הזה... צועקים "שמע ישראל", למי הם צועקים?"

הוא התניע את הטנק והכניס אותו למעבה המוצב, נשען לאחור ועצם את עיניו. תחושה מאד משונה אפפה אותו. סלט בלתי אפשרי בלבל את עיני רוחו. הקיבוץ, המדשאות, הממטרות, הטנק, התפילין, הטלית, החוזרים בתשובה, הזקן הארוך, המילואים שיש עוד שבועיים לסחוב.

עד שתוך כדי שרעפים הוא התעשת, והחליט: זהו אני בורח מכאן. נמאס לי מהקיבוץ, מהצבא, מהמדינה, מהפיגועים, מהדתיים מכ-ו-ל-ם.

המרחק בין ההחלטה לביצוע היה קצר ביותר. גיא נצר היה כבר בחור בן 25, עדיין רווק, בן יחיד להוריו, שנתנו לו לעשות ככל העולה על רוחו, ולא התערבו אף פעם בהגיגי נפשו ושגיונותיו.

עם סיום המילואים הוא הודיע למזכיר המשק שהוא יוצא לחו"ל. כמה זמן? לא ברור. חצי שנה, שנה, שנתיים, יוצא בלי תאריך שיבה. מזכיר המשק כבר היה מורגל בשגעונות הללו, רבים מילדי הקיבוץ השתחררו ומיד טסו למזרח הרחוק. גיא נצר עוד המתין מספר שנים, עבר במדגרה, למד מדעי המדינה, ושיחק בהרכב הראשון בקבוצת הכדורסל של הקיבוץ. בקיצור, בהחלט טיפוס יחודי ומוצלח.

דרום אמריקה. יערות העד שסופם ותחילתם לא בדיוק מוגדרים. תרמיל, נעלי צבא גבוהות, פנס, חבלי סנפלינג לטיפוס הרים וכמה מפות עדכניות.

גיא נחת בדרום אמריקה ונשם עמוק. סוף סוף בלי השגעונות של ישראל. חדשות ופיגועים כל רגע, מזכיר המשק כבר לא מנדנד, אף אחד גם לא שואל מה חדש? וגם צווי המילואים רחוקים מן העין והלב.

במשך שבעה חודשים חרש גיא נצר כל פינה בארגנטינה, בצ'ילה, בברזיל. הוא חיפש את הנופים והאתרים הכי אקזוטיים. טיפס על מתלולים חדים, כבש פסגות הרים, שחה וחצה נהרות איתנים וסוחפים ואפילו נתקל בכנופיית שודדים אכזרית, שסחבה ממנו את ארנקו והותירה אותו מוכה וחבול בפאתי כפר צ'יליאני קטן ועלוב.

יומן החוויות שלו היה גדוש לעייפה, ותאמינו או לא, הוא אפילו לא התגעגע לישראל, לקיבוץ ולחברים, בטח לא לדתיים הפנטיים, שאף פעם לא הבין אותם.

היה זה דווקא יום קייצי, שהתחיל יפה ועתיד להסתיים עוד יותר יפה. גיא נצר מילא את תרמילו בכמה קופסאות שימורים ביסקוויטים ובקבוק מים. הוא הביט על השעון ועל המפה וסימן פיסגה של הר. עכשיו 8:00 בבוקר. "לפי החשבון בשעת אחת-שתיים בצהריים אני על הפיסגה", הרהר בלבו.

מיוזע ורצוץ הוא נשרך לפיסגה, והנוף שנשקף משם היה מסחרר. נוף בראשיתי עמוק, פראי, מרטיט לבבות. השמים נגעו בארץ, העננים שייטו בין הצמרות בבקעה הזחוחה, שהיתה זרועה ערוצי נחל ומפלים לרוב.

הוא הביט במשקפת, פתח את תרמילו, שלף ביסקוויט והתחיל לנגוס. ביס לגימה, ביס לגימה.

"הלו, חביבי, היום תשעה באב, לא אוכלים. תענית היום...".

גיא הסיט ראשו לאחור. מולו ניצב בחור ישראלי גבה קומה, ואיך לא, חבוש כיפה סרוגה, עטוף בטלית ועטור בתפילין. גיא חשב שהוא מתעלף. הדתיים האלה הגיעו עד לפיסגה הכי שכוחה בצ'ילה. השם ישמור אותי. אי אפשר לברוח מהם.

אי שם, על פיסגה של הר מסולע, הצופה לנוף מדהים, ישבו השניים. גיא שמע לראשונה על תשעה באב, ועל חורבנם של שני בתי המקדש. הראשון נחרב על שלוש עוונות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה והוקם בשנית. השני נחרב על שנאת-חינם ולא זכינו עדיין לכינונו. למה? כי יש עדיין שנאת חינם. בלי טעם, בלי סיבה. מתוך רוע.

אחר כך שמע על רבי יוחנן בן זכאי שיצא מן העיר הנצורה אחרי האסונות שהמיטו הבריונים, על שיחתו החכמה עם שר הצבא הרומאי שהפך למלך, על הבקשה "תן לי את יבנה וחכמיה", על חורבן בית"ר הנורא, על מפלי הדם, על טור מלכא ואסונה, על טבח הכהנים, על דמו של זכריה הנביא שהיה מרתח ומבעבע במקדש.

אל תשאלו למה. אבל שם, הרחק הרחק מן ההמולה הישראלית, הדברים חלחלו בו כארס של עכנאי.

איתן חרמון, הבחור שישב איתו על פיסגת ההר, היה אף הוא טנקיסט בוגר ישיבת הסדר, שההשגחה העליונה שלחה אותו לפיסגה הצ'יליאנית בתשעה באב כדי להיפגש עם קיבוצניק מרוחק, וללמד אותו על החורבן.

חורבן, חורבן, שם על הפיסגה, מול השמש הדרום-אמריקנית השוקעת, בנה גיא נצר את נפשו הרצוצה והחרבה וזכה להקמת בית מקדשו הפנימי-היהודי. הוא הצליח לבער דווקא בצ'ילה את מצבורי שינאת החינם שקיננו בו.

בבוקר הם התעוררו, ובטרם ירדו מטה במשעול התלול, ביקש גיא מאיתן "עשה לי טובה, תלמד אותי מה עושים עם הטלית והתפילין. תחבר אותי לדבר הזה. אני מרגיש כאילו בניתי כאן את בית המקדש שלי".

ט' באב. רחוק, אבל כל כך קרוב.

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד