מתחת לעץ החרוב

ימי המנדט הבריטי זכורים לרע. תושבי ירושלים של ימי המנדט סבלו את הניכור של הבריטים כלפי היהודים, ואת עצימת עיניהם מפרעות, גניבות ושאר מרעין-בישין של בני זרע ישמעאל. סבל נורא.

היו אלה ימים של טרור רב כיווני. המחתרות פגעו בערבים, הערבים פגעו ביהודים, כאשר פה ושם גם חיילים בריטים שילמו בחייהם, וזה נראה היה כמו מעגל דמים מטורף שאין לו סוף, עד להכרזה הרשמית של האומות המאוחדות, כי יש ליהודים לגיטימציה בינלאומית להקים בית יהודי בארץ ישראל.

אולם, כמו תמיד ועל אף הפרעות ושפך הדם, השכינה לא זזה מן הכותל המערבי, והוד הקדומים של העיר היפה בעולם, הקדושה בתבל, מרחף מעל ובין החומות והסימטאות. נוסק בין הגאיות ופסגות ההרים, ומדביק כל נשמה אל שורשי האבות, הר המוריה, העקידה, אל תשלח ידך... ובית המקדש השלישי הניצב לו בשמי מרומים וממתין להוראה לרדת מטה, משוכלל ומרהיב. והשערים? כבר נשלפים ממעבה האדמה. ירושלים של ימי המנדט.

***

זעקות נוראיות פילחו את ערפילי הבוקר של יום סתווי בכניסה לירושלים, ליד ליפתא. אלה היו צעקות משוגעות, שלא מעלמא-הדיין. אכן כן, הרעש המטריד הזה פילח את כותלי בית חולי הנפש שניצב לו באירוניה חצופה משהו, דווקא בואכה עיר הקודש, ללמדך אולי, שמכאן ואילך חשוב שתהא הנפש בריאה.

מי צועק? למה צועק?

תשובה בהמשך.

***

הם צעדו שלושה. האבא הגדול הרב אריה, שזקנו יורד על פי מידותיו, ולידו שני בניו הקטנים, עדיין לא בני מצוות, רפאל בן 8 ושמעון בן ה-6.

"המתינו כאן" ביקש האב הצדיק וניגש לחנות מכולת ליד תחנות האוטובוס. הוא שלף שילינג מכיסו, תחבו ביד הקמעונאי והחל לבחור ולמלא את שקית הנייר בממתקים, עוגות וסוכריות צבעוניות. הא כן, כמובן הוא לא שכח לטמון גם חתיכת חלבה שראוי להתכבד בה.

לאן הולכים אבא? שאלו הקטנים.

"לתת מתנה קטנה ומתוקה לקרוב משפחה" השיב.

אחרי 20 דקות של הליכה מזורזת, הם ניצבו מול בית החולים לחולי-נפש סמוך ונראה לכפר ליפתא.

האב ר' אריה ביקש משני בניו לנוח תחת עץ החרוב, בשיפולי המורד בואכה בית-החולים. "אני חוזר תוך עשר דקות, ובינתיים שננו את משניות מסכת שבת ואבחן אתכם כשאחזור".

המחזה הזה חזר על עצמו במשך שנים מספר. כל ראש חודש צעדו האב ובניו מן הבית למכולת, שם התמלאה שקית הנייר בממתקים, אחר כך צעדו בזריזות לעבר בית החולים, השניים שיננו משניות תחת עץ החרוב, ואבא חזר אחרי 10 דקות, או רבע שעה ובחן אותם.

הם ידעו ששם בתוך הבית הגדול הזה, גרים אנשים לא יציבים בנפשם. "משוגעים" הם ידעו שיש שם אדם שאבא שלהם אוהב ודואג לו, הם הבינו שמדובר בקרוב משפחה... ותו לא.

***

אחרי ארבע שנים הכריזו על הקמת מדינת ישראל. הבריטים נטשו, מלחמת השחרור גבתה מחיר דמים כבד. בית החולים לחולי נפש פונה, החולים פוזרו, חלק מהם נפטרו בצוק העתים. אבא ר' אריה כבר לא עשה את הציר הקבוע של כל ראש חודש, ורפאל ושמעון לא שאלו הרבה שאלות. הם תארו לעצמם שקרוב משפחתם כנראה נפטר... וגם הסיפור הזה אט אט שקע אל מעמקי התודעה, מבלי לתת לו תשומת לב מיוחדת. הם שכחו אותו.

לימים כשאבא ר' אריה נפטר, הם ישבו שבעה כאשר כל איש מזרם המנחמים מספר על זווית חסד חדשה שנבעה ממעיינותיו של אביהם הנערץ.

ואז הגיע אביגדור. איש קשיש חבוש כובע מצחיה ובידו סל פלסטיק ובו ירקות.

"שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה, ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד, ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי אני שומע מכאן זעקות נוראות, מחרישות אוזניים... מי צועק?!

"ר' אריה אביכם הבחין מיד עם כניסתו למחלקה, באותו חולה גבה-קומה אך כפוף שצעק כמו מטורף, מילים בלי פשר בלי קשר, כשהוא מקפץ ובועט ונוגח בראשו על קיר הבטון.

"ניגשתי אליו, ואז הוא שאל, למה הוא צועק? ולמה חוץ ממנו כולם שקטים?

"הסברתי לו כיצד מתנהל כאן בית החולים על פי הנחיות הממשל הבריטי. ובכן, לא כל חולה זכאי לתרופות הרגעה. על פי הנחיית הבריטים, רק חולה שיש לו קרובי משפחה שמגלים בו ענין, והם קצת לוחצים במקומות הנכונים זוכה לקבל תרופות הרגעה. תבין אדוני, אמרתי לאביכם, לחולה הזה נחמיה בודלבסקי, אין שום מכר או קרוב. הוא ניצול שואה בן בלי בית...".

המשיך אביגדור בסיפורו "נחמיה בודלבסקי? צעק אביכם ר' אריה בהתרגשות. אני קרוב משפחה שלו. אני לא מאמין, ריבונו של עולם, נחמיה ניצל מהשואה והרי הוא לפני...

"ואז ניגש אביכם אל נחמיה המטורף, חיבק ונישק אותו בחום ובאהבה, הוציא מכיסו מספר סוכריות, והורה לי להודיע לממשל הבריטי שהוא דורש במפגיע לדאוג לו לתרופות, והוא גם שלף שני שילינג כדי לעזור במימון התרופות.

"וכך מדי ראש חודש היה מגיע אביכם אל נחמיה החולה – שרוב הזמן בהה באוויר, פה ושם השמיע משפט מבולבל – עם שקית נייר מלאה ממתקים. יושב עמו רבע שעה,  משוחח עמו בחמימות רבה. אביכם דיבר, ונחמיה שתק ולעס, רגוע ונינוח. לפני שנפרד ממנו נישק ר' אריה את נחמיה במצחו וברך אותו שיזכה לרפואה שלמה. נחמיה היה מחייך באושר, אבל נחמיה מעולם לא הבריא. יומיים לפני הכרזת המדינה כשהיינו בעיצומו של פינוי בית החולים, הוא לקה בליבו ופירפר בין חיים למוות. הצלחנו לייצב את מצבו, וכשהוא חזר להכרה, הוא סימן לעברי וביקש להשמיע כמה מילים: "אביגדור אני רוצה שתדע, הרב עם הזקן הארוך שהביא לי כל ראש-חודש ממתקים, הוא צדיק. הוא בכלל לא קרוב משפחה שלי, מעולם לא נפגשתי איתו עד ליום שהוא בא לבית החולים עם הסוכריות. אני יודע אביגדור שרק בזכותו נתנו לי תרופות הרגעה, לפני שהוא הגיע שאגתי כמו אריה רעב בכלוב, ואם היו לי כמה דקות של אושר בחיים האיומים שעברתי אחרי השואה הנוראה, אלו היו הדקות עם ר' אריה, עם הסוכריות, וחתיכת החלבה, עם הנשיקה במצח והברכה מכל הלב. אני מבקש ממך אביגדור שתגיד לו שאני אוהב אותו, ואני מבקש ממנו סליחה על כך שמעולם לא אמרתי לו תודה. תגיד לו אביגדור את האמת, שחוץ מהדקות האלה, דקות הגסיסה שלי, לא יכולתי להוציא משפט אחד שלם. תגיד לו תודה בשמי אביגדור. זו הצוואה שלי".

***

רפאל ושמעון מחו דמעה סוררת. "ואנחנו, כשאבא עשה חסד של אמת עם יהודי אומלל ניצול שואה, שיננו משניות מתחת לעץ החרוב".

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד