מדבר שקר תרחק

יוחנן בן זכאי היה תנא בזמן חורבן הבית השני שזכה להציל מדי הצוררים הרומאים, את יבנה. "תן לי יבנה וחכמיה", בקש ממלך רומא. היו שחלקו עליו, כי עת רצון היתה זאת, ויכול היה לבקש את הצלת ירושלים כולה. תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת. אין אנו מסוגלים לרדת לעומק דעתו של ענק מופלג זה שהצליח בעוצם תבונתו, לשמור על גחלת התורה באחת התקופות הנוראות של עם ישראל.

יוחנן בן זכאי הוא גם שמו של ראש כולל "היכל הקודש" בעיר די מנוערת מתורה במרכז הארץ. הרב בן זכאי אב לשמונה ילדים, החליט לתקוע יתד רוחנית דווקא בעיר זו שרבים מתושביה לא זכו לטעום או לדעת ממתיקותה של תורה.

קצת הסטוריה.

אביו של הרב בן זכאי, ידע ששמו של בנו העולל יוחנן, יגרום פה ושם להרמת גבה, לתהייה ולשאלות. אך מה לעשות ששמו של הסבא מצד רעייתו היה יוחנן. הצרוף הזה הביא לעולם ילד כשרוני, נוח לבריות ואהוב על כל רואיו. איך אומרים המקובלים: השם הוא מהות, והוא יונק את מהותו ותוכנו משורש הנשמות, כך שיש בילד יוחנן בן זכאי, ניצוצות מנשמתו של התנא הקדוש שידע שיחת מלאכי השרת, שיחת עופות שדים ודקלים, מעשה מרכבה הוויות אביי ורבא ומה לא.

ולכן לא פלא, שכבר בגיל 27 בהיותו אברך מבריק בכולל בעיר הולדתו, פנה אליו המרא ד'אתרא של העיר השכנה וביקשו לפתוח שם כולל אברכים. הרב בן זכאי הצעיר לא היסס לרגע, "תן לי יבנה חכמיה" היה משפט שהדהד בתודעתו עוד בהיותו ילד קטן. וכל מקום שאין שם תורה, צריך להקים בו כולל אברכים כדי שקול התורה ינסוק משם אל עבר בנייני השכונות, אזורי הוילות, ויפעים לבבות צוננים, עדיין צוננים.

כאן המקום והזמן לציין כי בהיותו בחור בישיבה, התבלט יוחנן בן זכאי לא רק בחוכמת העיון כצורב שסברותיו הדהדו בין כתלי הישיבה הדרומית המפורסמת, אלא שהוא השקיע זמן לא מועט בלימוד מוסר, קרי, תיקון המידות.

"תורה ללא תיקון המידות" היה אומר בנועם אימרותיו לחבריו בישיבה "היא תורה חסרה".

אהבתו לספרי המוסר לא ידעה גבול. טרם לכתו לישון היה משנן "בשפתיים דולקות" כמאמר אבי תנועת המוסר הגר"י סלנטר את "מסילת ישרים", "אורחות צדיקים" וכמובן גם "עלי שור".

ראשי הישיבה שהכירו את רגישותו המיוחדת ועבודתו המוסרית, היו ממליצים בפניו, מעת לעת, לקרוא פרקי מוסר נרחבים מספר עלום כזה או אחר, כדי להרחיב אופקיו.

עם הגיעו לגיל 21 הוא יצא לשידוכים, ובשעה טובה ומוצלחת הקים בית נאמן בישראל, עם נוות ביתו, בתו של המשגיח שלו בישיבה הקטנה. ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

יום שמחת לבם שלו ושל רעייתו חל סמוך ונראה לחג הפסח, ומיד לאחר השבע ברכות פתחה הרעיה הנמרצת במסע ניקיון, האופייני לנשות ישראל הצדקניות. "את הספריה" החליטה בלבה "אשאיר לסוף". אכן כן, יומיים לפני פרוש חג הפסח היא הורידה את הספרים מעל המדפים איבקה אותם, דיפדפה בהם, וחיפשה חמץ.

תוך כדי מבצע החזרת הספרים למדפים, תפש את עינה ספר קטן מידות, ישן ובלוי. נוכחותו די הפתיעה אותה, שכן רוב הספרים של הזוג הצעיר בן זכאי, היו חדשים ומבריקים, ומה לספר קשיש ובלוי זה בספרייתם?

היא הציצה בכריכת הספר, ואכן חשדותיה נשאו פרי. על הספר התנוססה חותמת לא מוכרת. "מאוצר הספרים של גרשון מנדל בלכהיים – בני ברק".

"בלכהיים?" תמהה הגב' בן זכאי "מעולם לא שמעתי שם משפחה משונה שכזה.... מעניין איך הגיע הספר הזעיר הזה לספרייתנו. כשיוחנן יחזור מן הכולל אשאל אותו. צריך לאתר את בעליו של הספר ולהחזירו לו...".

כשיוחנן חזר מן הכולל, פנתה אליו העזר שכנגדו והציגה בפניו את הספר הבלוי.

"בעלי, היום בבוקר גיליתי ספר זה, שבוודאי אינו שייך לנו... אתה זוכר אברך יהודי בשם גרשון מנדל בלכהיים?

לא, אינני זוכר.

יוחנן הביט בכריכת הספר, דפדף בו קלות ואז אמר: "הא, עכשיו נזכרתי כיצד הגיע ספר מוסר זה אלי. את כבר מכירה את ההשתוקקות שלי לבלוע ספרי מוסר, ובכן לפני כחצי שנה, עוד בטרם הכרנו, ביקשתי מן המשגיח להשאיל ספר זה. המשגיח התיר לי מיד, הוא סמך עלי שאחזירו מיד עם תום הקריאה. הוא כנראה לא ידע שזה ספר פרטי.

"בערב שבת של אותו שבוע, הכנסתי את הספר לתיקי כדי לעיין בו בשבת בבית הורי. חזרתי לישיבה בלעדי הספר. הוא נשכח בבית הורי. חודשיים אחר כך יצאתי לשידוכים, הכרתי אותך, נו, וברוך השם. אמי הכינה לי את כל ספרי בטרם אצא מבית הורי, לביתנו המשותף... והספר היקר הזה נמצא עכשיו כאן, למרות שמקומו בעצם בישיבה הדרומית. דומני שהיהודי הזה גרשון מנדל בלכהיים שכחו באוצר הספרים של הישיבה... אם כן מה שמוטל עלי לעשות הוא לאתר את האיש המתגורר בבני ברק ולהחזיר לו את הספר...

"יפה מאד בעלי, אני מבקשת ממך עוד בטרם התקדש ליל הפסח לאתר את ר' בלכהיים ולהשיב לו את ספרו...".

***

כוונות טובות לחוד, ומעשים לחוד.

כאמור, האברך יוחנן בן זכאי, כבר עלה בסולם המעלות הרוחניות, והפך לראש כולל חשוב בעיר די גדולה. שמו הלך שם לפניו כמרביץ תורה גדול, כדרשן בחסד עליון המאיר פניו לכל פונה.

משפחת בן זכאי, כמו שסיפרנו, התרחבה והפכה למנין מכובד כשמחוץ להורים ישבו סביב לשולחן השבת ארבעה בנים וארבע בנות, כן ירבו.

קרוב ל- 20 שנה עברו להן במעופה.

והספר? מה עם הספר? האם הוא הוחזר לבעליו.

בינתיים לא.

מפסח לפסח חוזרת הרבנית בן זכאי על הבקשה המפורסמת: אנא בעלי, זה לא מכובד הספר הישן הזה לא שייך לנו. אנו לא גזלנים. אני כבר חוזרת על בקשתי שנה אחרי שנה... אנא!!!

שלא תטעו, הרב בן זכאי איננו גזלן חלילה וחס. ידיו נקיות מגזל, וכוונותיו לעולם טהורות וטובות. גם אם תחקרו אותו הדק היטב, היטב הדק, הוא לא יוכל להסביר לכם, מאין צצה היד הנעלמה המונעת ממנו לבצע מעשה כל כך פשוט, של השבת אבידה עם סימנים ברורים לבעליה.

כמה משפחות בלכהיים יש בעולם, ועוד בבני ברק?

אוי, אוי, אוי, עיכובים. יש מי שאומר שכל עכבה לטובה, אבל בפסח האחרון החליטה הגב' בן זכאי לשים קץ לשיכחה של בעלה החשוב.

"עד כאן!" אמרה בתקיפות "אתה לא לומד עכשיו, אל תעזור לי לנקות, אתה במחילה ממך מתפנה לאתר את אדון גרשון מנדל בלכהיים ושולח לו את הספר... הפעם אני מתעקשת".

גם הרב יוחנן בן זכאי חש באותן דקות, כי הוא הגדיש את הסאה. 20 שנה הספר הזעיר והבלוי ממתין לחזור לבית ממנו הוא בא, והוא, מרביץ התורה הגדול מתעלם מלבצע הלכה ברורה ונדרשת. כך נוהג אדם מתוקן במידותיו???

המשימה היתה קלה בתכלית.

תוך פחות משתי דקות ענו לו מ"בזק", נקבו במספר הטלפון של משפחת בלכהיים, וציינו בפניו את הכתובת: רחוב בוסתן הגליל 27.

סוף טוב הכל טוב. הרב בן זכאי הכניס את הספר למעטפה לבנה, וכתב באותיות קידוש לבנה: "עבור ר' גרשון מנדל בלכהיים, רחוב בוסתן הגליל 27, בני ברק".

חמש דקות אחר כך הוא ניצב בתור בסניף הדואר השכונתי, שילם כמה שקלים כדי לממן משלוח של חבילה ב"דואר רשום". וברוך השם, הספר הקטן והבלוי עומד לחזור לביתו.

***

ומן הנקודה הזו רבותי הנכבדים, אנו נודדים כמה שנים לאחור ומרימים מסך קטן אל תקופה של טרור מרושע. אירגון אל-קעאידה, עדיין לא נמחה מן הפוקוס העולמי וטורד המון שעות שינה מנשיאים וראשי ממשלות בעולם המערבי. התרסקותם המדהימה של בנייני התאומים בתאום מזוויע ושטני, עדיין מהדהד בתודעה העולמית, כשראשי הטרור, ראשי הצפע, עדיין ממשיכים לשגר לחלל איומים של קטל ופיגועים עצומים רח"ל.

אנתרקס.

האנתרקס הוא חומר רעיל ומסוכן, לכל מי שבא עמו במגע. צבעו לבן, והוא לא נראה יותר מאשר אבקת אפיה תמימה, או קמח סולת לבן. פותחים את המעטפה, נוגעים בחומר, נושמים אותו, ומכאן מתחילה ההרעלה הקטלנית. באל-קעאידה חושבים כל הזמן כיצד לפתח פאניקה במדינות המערב, מעטפות האנתרקס גרמו ללחצים ופחדים כמעט בכל בית בארה"ב, וכמובן גם... בישראל.

***

"יש עבורכם חבילה קטנה בדואר רשום" הודיע צביקה גורניק הדוור הותיק לבני משפחת בלכהיים מרחוב בוסתן הגליל 27, "נדמה לי שמדובר בספר, או משהו כזה, גשו לדואר לקחת את החבילה, הנה לפניכם האישור אותו תציגו בפני הפקיד".

גיורא בלכהיים אברך בן 28 נשוי ואב לשלושה קטנטנים עסוק עד מעל לצווארו בללמוד וללמד, הבטיח לאמו כי מיד עם סיום לימודיו בכולל הוא יעבור דרך סניף הדואר השכונתי ויביא את החבילה.

השעה חמש ושלושים אחה"צ. גיורא מציג את האישור לקבלת החבילה. הפקיד מבקש שיחתום על קבלתה... אלא שגיורא בלכהיים לא ממהר לקחתה. החבילונת משום מה נראית חשודה בעיניו, חשודה מאד.

"תסלח לי כבוד הפקיד" אמר בלכהיים הצעיר "החבילה הזו ממוענת לאבא שלי שנפטר לפני 10 שנים. גרשון מנדל בלכהיים ז"ל. וחוץ מזה שמו של השולח עוד יותר מוזר וחשוד בעיני. יוחנן בן זכאי... מתמיה מאד. יוחנן בן זכאי היה תנא חשוב בתקופת חורבן בית המקדש השני ומעולם לא שמעתי על קשר של דיוור ישיר בין אבא שלי שנפטר ממחלה קשה, לבין התנא בן זכאי, למעט העובדה שאבא היה בר-אוריין ובקי בש"ס ישר והפוך, ומסתמא היה בקי במכמני אימרותיו וחוכמתו של התנא יוחנן בן זכאי".

הפקיד הוריד את משקפיו וגרד בחוטמו במבוכה. "ובכן, מה מחליט כבודו... לוקח החבילה, או לא?".

"תראה ידידי הפקיד" השיב גיורא בלכהיים בשיקול דעת "דומני שהמעטפה הזו מכילה – אולי – חומר מסוכן ...ה...ה...ה אולי אנתרקס. לך תדע. מי ירצה לשלוח לאבא חבילה 10 שנים אחרי פטירתו ועוד מכנה עצמו בשם יוחנן בן זכאי... עשה לי טובה בקש מן הממונים שלך בדואר לבצע בדיקה יסודית של החבילונת ואז נחזור אי"ה ונפגש".

האלמנה מרים בלכהיים זקפה גבותיה. "חבילונת בדואר רשומה על שם בעלי עליו השלום, והשולח – לא פחות ולא יותר – יוחנן בן זכאי... אני המומה. טוב עשית גיורא, שהשארת את החבילה בדואר. שיבדקו, השם ישמור בהלת האנתרקס הגיעה גם לבני ברק?".

***

חלפו 10 ימים. היום י"א באלול. בערב י"ב באלול, היורצייט של גרשון מנדל בלכהיים, חמשת בניו מתפזרים בין בתי הכנסת בשכונה ועולים לדוכן.

***

ובאותה נשימה, תרצה בלכהיים בת ה- 18 היתה אמורה להיפגש באותו ערב פגישה שלישית גורלית ומכרעת עם המשודך שלה. היא בת הזקונים המוכשרת של המשפחה, עדינת-נפש מחד ושופעת שמחת-חיים מאידך. חמשת אחיה הבוגרים כבר נשואים ומטופלים בילדים, ועושים נחת גדול לאמם האלמנה.

כאמור הפגישה המכרעת.

אמה של תרצה סיפרה לה לפני כחודש, כי כאשר היתה תרצה תינוקת כבת שנה, היא חלתה במחלה נדירה וקשה. בחסדי שמים ולאחר הרבה תפילות ותחינות היא הבריאה מן המחלה, וברוך השם אין בה מום ולא פגע. היא בריאה ב- 100%, אלא שיש אליה וקוץ בה.

"בתי יקירתי, יש סרח עודף אחד למחלה הנדירה שבה חלית, וגם הוא לא משמעותי במיוחד. הפרופ' שטיפל בך אמר, שלפני שאת מתחתנת עליך לוודא שבן זוגך – חלילה – לא חלה במחלה הזו. אם חלילה נישאים בני זוג שחלו במחלה הנדירה הזו, עלול הדבר לפגוע פגיעה אנושה בילדיהם... אשר על כן, עם כל הקושי שבדבר בשלב מסויים בפגישות שלך עם המשודך תצטרכי להודיע לו על כך..." כך ביקשה הרבנית בלכהיים מבתה.

ישבו חמשת האחים בלכהיים לדיון סוער אחרי הצהריים. עוד שלוש שעות הפגישה. האם לומר למשודך, או לא לומר.

המתנגדים מבין האחים אמרו: הסיכויים שהמשודך חלה באותה מחלה נדירה הם אולי 1:1,000,000. סיכוי אפסי ממש, ובשביל מה להכניס ללחץ את כל המערכת? לדידם זה רחוק ממקח טעות.

המצדדים להודיע טענו כי עצם הסתרת המידע החשוב הזה יש בו משום שקר, משום סילוף. וזו אינה דרך נאותה וחינוכית לפתוח בה את החיים.

השוללים טענו בתוקף, כי יש חשש גדול שהמשודך עלול לקבל פיק-ברכיים ולבטל את השידוך רק בגלל המידע השולי הזה, שעלול לערער את הבנין היקר והסימפטיה שרוחשים המשודכים זה לזו וזו לזה.

הויכוח והמחלוקת ההלכתית הרקיעו שחקים. הבלכהיימים, יש לדעת, הם ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים מובהקים וכל אחד הביא לשיטתו פסיקות של גדולי תורה מכאן ומשם, ראשונים ואחרונים שימשו בערבוביה, והשמש החלה לנטות לכוון הים.

עוד מעט שקיעה והענין לא מוכרע: האם תרצה הצעירה תספר למשודך על מחלת הילדות הנדירה שלה, או לא?

 

***

נקישות בדלת.

ובפתח, איך לא, צביקה גורניק הדוור הסימפטי עם חיוך ענק מרוח על פניו: "משפחת בלכהיים, יקירי ואהובי, לא אנתרקס ולא שמרטרקס, אף אחד לא שלח לכם מעטפת טרור. הנה החבילונת שלכם, ושיהיה לכם ערב טוב ובשורות טובות".

גיורא בלכהיים נטל החבילונת ופתח אותה לעיני אחיו ואמו. אט אט השתרבב מן המעטפה ספר קטן ובלוי מ"סדרת תיקון המידות" של הרב אברהם טובולסקי... וכותרתו: "מדבר שקר תרחק".

נשימתם נעצרה. על כריכת הספר הופיעה החותמת המוכרת של אביהם גרשון מנדל בלכהיים...

"בני חביבי" סיכמה האלמנה בלכהיים "הויכוח בזה הרגע הסתיים ממש בדקה זו שקעה החמה. זה יום האזכרה העשירי של אבא שלכם... בעלי, האיש הצדיק והיקר, אביכם ז"ל מדבר איתנו כרגע מגנזי מרומים ופסק את פסיקתו: "מדבר שקר תרחק. תרצה שלנו תספר למשודך שלה על מחלתה הנדירה... כך פסק אבא שלכם ועל כך אין עוררין, זו יד ההשגחה עליונה".

שעה אח"כ, 10 דקות לאחר שנפתחה הפגישה השלישית, אזרה תרצה בלכהיים אומץ וסיפרה למשודך על מחלתה הנדירה... בה חלתה כשהיתה תינוקת.

הבחור החביב בן הישיבה המוצלח, הצמיד ידיו לרקותיו ואמר: אני לא מאמין!!! אני לא מאמין!!! גם אני חליתי בילדותי במחלה הנדירה הזו, אבל הורי אמרו לי שאין צורך לספר על כך כי זו מחלה נדירה ביותר ובלתי אפשרי הדבר שהמשודכת שלי חלתה בה... אם כך לא נוכל להשתדך... אבל זה רצון השם ונקבל זאת באהבה".

מבט עצוב נשקף מעיני השניים, והם ברכו זו את זה וזה את זו, שהקב"ה יזכה אותם בשידוך מתאים והגון, לאלתר.

***

וכששמע הרב יוחנן בן זכאי שהספר "מדבר שקר תרחק" הגיע ביום היארצייט של גרשון מנדל בלכהיים עם המסר הברור שלו, הוא ניגב את מצחו ואמר: את מבינה רעייתי מדוע במשך 20 שנה הספר היקר המתין בספרייתנו, כי עדיין לא הגיע הזמן הנכון והמדוייק לשליחותו, ואם תשוחחי עם הרבנית בלכהיים שתחייה, היא תסביר לך היטב על סוג קיסמו ותכליתו של התיזמון.

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד