ותעל שועתם

מסימניה של תפילה הנאמרת מתוך דמעה היא השתפכות הלב והקושי בהבעת שפתים. בקשתו של מי שנכנס לפקיד גבוה ערוכה תמיד מראש, מנוסחת כדבעי ומהוקצעת מבחינה לשונית עד להחריד. כך בסתם פקיד, ועל אחת כמה וכמה לפני ראש הממשלה או כל איש אחר היושב ראשונה במלכות, אך דוקא לפני מלך מלכי המלכים לא הסדר החיצוני והטון המעוצב קובעים את צורת ההתיחסות לבקשה. כי כך למדנו מתוך דברי הזוהר הקדוש: "תנו רבנן, האי מאן דצלי ובכי וצעיק, עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה. האי צלותא שלימתא דהיא בליבא ולעולם לא הדרא ריקניא", ובתרגום ללשון הקודש: "זה המתפלל ובוכה וצועק, עד שאין בכוחו לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלמה שבלב ולעולם אינה חוזרת ריקם".

כי אין כמו בכי ולב שבור לקבלתה של התפילה.

 

אף את ישועת פורים חב עם ישראל לדמעה טהורה של תינוקותיו. המדרש מספר כי לאחר שהכין המן הרשע את העץ, הלך אצל מרדכי, אולי כדי לקנטר אותו. את מרדכי היהודי מצא המן כשהוא יושב בבית המדרש, תינוקות יושבים לפניו ושקים במותניהם.

מסופר במדרש כי אותה שעה געו כולם בבכיה, עד שעלתה שוועתם למרום ושמע הקב"ה את קול בכייתם. אותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, אשר עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים (ילקוט שמעוני רמז תתרנ"ז). בכיה זכה, זעקה של תינוקות בית רבן, עלתה והתקבלה לאלתר.

 

מרן הסטייפלער זי"ע, היה אומר כי ברכת צדיק אינה ענין של מה בכך ויש בה כח לעזור, אך ההמון שכח את העיקר ונטל את הטפל. שכן, תפילתו של החולה על עצמו, או של קרוביו, היא אמיתית יותר, כנה יותר ומקובלת יותר (ע"פ "תולדות יעקב").

 

כלומר, תפילתו של הזועק את זעקתו שלו, את כאבו האישי, גדולה מברכתו של הצדיק. כמקור נאמן וברור לדברים אלו יש לראות את המדרש הנ"ל, האומר כי תפילת העני על עצמו מסייעת בידו יותר מתפילתם של משה רבנו ודוד המלך, אשר לא היה להם את אותו לב נשבר. האין בדברים אלו כדי לנסוך בנו עידוד אמיתי?

 

יש אשר הסתר הפנים הוא גדול, ומתוך פיזור נפש נמנע גם מי שנתון בעיצומה של צרה ההולכת ומתרקמת לבכות לפני הקב"ה. או אז חמור מצבו מפני שלא עולה בדעתו לשלוח את ידו לכלי הנשק הטבעיים של עם ישראל, גולי בבל שבחורבן בית ראשון מקוננים: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהלים קל"ז, א').

 

על טיבה של אותה בכיה, שהיתה ראשיתה של גלות טריה, שאך זה עתה החלה, מספרים חז"ל, כי משהגיעו הגולים לנהר פרת ביקש ירמיהו הנביא לחזור לארץ ישראל, כדי להשאר עם דלת העם שנשארה בארץ. הוא ביקש לעשות זאת לאחר שנבוזרארן, שר הצבא של נבוכדנצר, התיר לו לחזור, אם ירצה, לירושלים.

 

משפנה ירמיהו כדי לחזור, קמה סערה בקרב הגולים, במר נפשם בכו ושאלו את ירמיהו אם בדעתו לחזור ולהניח אותם לבד. לקולות הבוכים ענה להם ירמיהו: "מעיד אני עלי שמים וארץ, אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון, לא גליתם!" ("ילקוט שמעוני" תהלים פרק קל"ז).

 

אפשר שזוהי הרגשתם של גולי בבל, הבוכים על גדות נהרותיה של בבל: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהלים קלז, א'). כמי שרוצים לומר: אוי לנו שרק שם עלה בדעתנו לבכות. אוי לנו שלא בכינו רגע קודם לכן, ואז היינו חוסכים לעצמנו הרבה דם ודמעות.

 

'אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון'"... לא שגלו על שלא בכו. שכן, הבכיה אינה מצוה, אין בה גם כדי למחוק פשעים. אך יש בה לדחות את העונש והגזירה.

 

כי גדול כוחה של דמעה לדחות את הקץ, גם כשאין הבוכה ראוי לכך. צא ולמד מהשבטים, שדנו את יוסף כדין רודף. הם סברו כי הוא חייב מיתה וכך נהגו בו. ועם כל זאת, שעה שנתפסו במצרים, אמרו זה לזה: "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו כל הצרה הזאת" (בראשית מב, כא).

 

רבנו עובדיה ספורנו מפרש בפירושו לתורה: "היינו אכזרים נגד אחינו, אף על פי שחשבנוהו לרודף, היה לנו לרחם בהתחננו, וכנגד מידת אכזריות זו, האיש מתאכזר נגדנו".

 

כלומר, הדין מחייב לדון את יוסף כרודף, לפי הבנתם של השבטים, ועם כל זאת, כאשר הוא בוכה – דינו אחר, השבטים לא חזרו בהם מעצם פסק דינם ומגוף מחשבתם. הם נשארו בדעתם הראשונה. ועם כל זאת, הם חזרו בהם מעצם החלטתם לבצע את פסק דינם. שכן, אם יוסף בכה והתחנן על נפשו, היה להם לרחם ולמנוע, לפי שעה לפחות, את ביצועו של פסק הדין שפסקו. את זאת אמר גם ירמיהו הנביא לגולי בבל, אם כי במובן שונה.

 

ואמנם, לעולם לא מאוחר. המחזה הנורא של להבות אש האופפות את העזרה, את ההיכל ואת קודש הקודשים, שבר את ליבם של הנוכחים, אשר עתה בקשו לבכות. חלק מהכהנים הנוכחים הטיל את עצמו אל תוכה של האש הבוערת (תענית כט י), ואילו האחרים ביקשו לבכות, אך כאן נתקלו בהתנגדות נחרצת של הבבלים, אשר לא הניחו להם לבכות:

 

"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיהו ח' כג). "אמר רבי אחא, כיון שחרבה ציון וירושלים ובית המקדש ונשרף ההיכל ויצאו ישראל בקולרין והיו מבקשים לבכות ולא הניחום השונאים, אלא היו רודפים אותם ומכים אותם על צוואריהם, שנאמר: על צווארינו נרדפנו, וכיון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ושתיה ונפנו אלו לבכיה. ועליהם ירמיהו מקונן: בכו תבכה בלילה" (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רע"ט).

 

הרי לנו כוחה של תפילה. היה עליהם לבכות מעט קודם לחורבן, גם אז היו חוטאים ופושעים, אך אז עוד לא הגיעה הפורענות ואפשר היה לעצור אותה, לגרום לשבירתו של המצור ולהביא לסילוקו של הצבא הבבלי.

 

אך גם כאשר חולי כפן התגלגלו בחוצות ירושלים ועוללים שאלו לחם, לא עלה בידם להתפלל ולבכות. דברים כאלה השמיע פעם גם מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, באשר לחורבן יהדות אירופה, גם אז, אמר הרב מבריסק, לא בקעו שמים בתפילות.

 

הצורר הנאצי עלה לשלטון והצהיר את הצהרותיו, אך יהודי אירופה לא מהרו להתכנס, לזעוק לפני ד' ולשפוך צקון לחש, הוא גולל את תכניותיו השטניות, ערך את לילות הבדולח שלו, אך קולו של יעקב לא נשמע מספיק. הרגשת השבר ואין האונים לא היתה דיה, ומשהתרחשה הפורענות כבר היה מאוחר.

 

קללה זו, לדברי הגר"א מוילנא, רמוזה בנבואת משה רבנו שבפרשת וילך: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יח), היינו יוסתר מהם כי על כן באה הצרה הזאת שהסתרתי פני מהם, ולא יבקשו רחמים כדי שיקבלו את עונשם, שכן אילו היו מבינים, היה בכוחם לבטל את הגזרה. הסתר הפנים יהיה בהסתר ועם ישראל לא יבחין כי הוא בעצם נתון במהלכו של הסתר פנים.

 

את כוחה של הבכיה ידעו גם השונאים, שלא הניחו את עם ישראל לבכות. ובכן, לא היה בכי ולא נשמע קולה של תפילה. בני ישראל יוצאים, איפוא, לגלות בבל הארוכה, גלות שרק חלק קטן ממנה חזר לציון לאחר שבעים שנה, אך רובה ככולה לא פסקה עד עצם היום הזה, אלפיים וחמש מאות שנה לאחר חורבן הבית הראשון.

 

ואף על פי כן, עדיין זקוקה כנסת ישראל לבכי, אם כדי להחזיק מעמד במקום גלותה ואם כדי לחזור לארץ ישראל. במדרש מסופר, כי לאחר שנחרב בית המקדש אמר הקב"ה לירמיהו שיקרא לאבות מקבריהם, שכן הם יודעים לבכות (ילקוט שמעוני איכה רמז תתקצ"ו). הרי שבכיה דרושה גם לאחר החורבן. האבות באו, יחד עם משה רבנו, אך הם לא נענו. עד שקפצה רחל אמנו לפני הקב"ה וטענה את טענותיה ואף הזכירה את זכויותיה, כאשר מסרה את סימניה ללאה אחותה.

 

"מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך, רחל, אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב: כה אמר ד' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". כלומר, גם לאחר הזכות הגדולה של מעשה החסד שעשתה רחל, עדין היה צריך את זכות נהי התמרורים, את הבכי המבטא אפסיות ואין אונים לפני הקב"ה.

 

בכיה כזאת היה בכוחה לעצור את החורבן ולמנוע את הגלות, ובדיעבד בכוחה לקרב את הגאולה. לשמע בכיה כזאת עומד הקב"ה מכסא דין ויושב בכסא רחמים.

 

ולפיכך אף נענה הקב"ה לשוועת ישראל במצרים. היה זה בכי של מי שיודע שאין לו אל מי לפנות יותר. של מי שיודע כי "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים".

 

כזה הוא גם בכים של יתומים ושל אלמנות, הקב"ה מזהיר: "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו" (שמות כ"ב, כ"ב), שכן צעקתו של היתום היא אך ורק לקב"ה, אין לו כל משען ומשענה והוא יודע כי יש לו רק כתובת אחת כדי להפנות אליה את קובלנותיו, לכן גם כותבת התורה: "צעוק יצעק", צעקה לאחר צעקה שכן צעקתם אינה כמו צעקתו של אחר, אשר משלא נענה, הולך ומנסה את מזלו במקום אחר ובדרך אחרת.

 

כי קרוב ד' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד