ללא חטא

הגדל

פרשתנו פותחת בקרבן עולה (ו', ב'-ו'). סופה של הפרשה הקודמת מתאר את מעשה הקרבת "אשם גזלות", הוא הקרבן הבא על חטא הגזל. חכמינו במדרש מצאו קשר בין שתי הפרשיות הסמוכות הללו. קשר האומר, שקודם "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל" (שם ה', כ"ג), ואחר כך: "זאת תורת העולה" (ו', ב'). אם ביקשת להקריב קרבן, לא תגזול מהאדם מאומה. מדוע? "כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה" (ישעיה ס"א, ח').

נקיון כפיים הוא תנאי בל יעבור לאפשרות של הקרבת קרבן במשכן ובמקדש. הוא המסד לעבודת ה' בכל דור, גם בלא מקדש וקרבן. אין קרבן ואין קרבת אלוקים, אלא כאשר חיי המעשה נקיים אף הם מכל רבב של פגיעה בזולת. אין להפריד בין השניים. העלאת קרבן בלא צמידות לחיי יושר, היא הפולחן שנגדו נאבקו נביאי ישראל במאבק נצחי, שעדיין לא תם.

סמיכות פרשיות זו מעניקה לנו גם את רוחב המושג "גזל" ואת היקפו המלא.

וכך נאמר בפסוקי קרבן "אשם גזלות":

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו, בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה... והיה כי יחטא... והשיב את אשר גזל... ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (ויקרא ה', כ"א-כ"ה).

בפסוק מנויות כל צורות הפגיעה ברכוש הזולת. העיון בו מורה כי לא רק שדידת בנקים או חטיפת ארנקים הינן גזילות. אנו שמים לב, כי גם כל סוגי ההתפתלויות "ההגונות" בחיי המסחר והמשא ומתן בשוק החיים, זוכים לתואר גזל. אפילו אבידה שנמצאה ברחוב ולא הושבה לבעליה (במקרים שההלכה מחייבת זאת), חייב האדם, ביום שנוקפו לבו, להביא עליה קרבן.

הלכה אחת מן המכלול הבנוי על פסוק זה, תדגים לנו עד היכן חודרים הדברים: "איזהו עושק?" שואל התלמוד, "אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זה הוא עושק" (בבא מציעא דף קי"א).

לתשומת לב כל משרתי הקהל (למעשה, כמעט כולנו כלולים בקטגוריה זו, אם מעט אם הרבה): דחיית אדם ב"לך ושוב" הינה גזלת זמנו, אם לא יותר, והיא כלולה במילה "עושק", הכתובה בפסוק שצוטט.

[ערכים]

עבור לתוכן העמוד