מחשבה קטלנית

הגדל

מה שמחשבה עלולה לחולל. היא עלולה להרוג אדם (פשוטו כמשמעו. כרת הוא מות רוחני ולא פיזי. כפי שאכן מסביר המשפט הבא), להביא לכך שיכרות עצמו לנצח – מתוך עמו. מחשבה קטלנית זו, קשורה קשר הדוק למעשה הקרבת הקרבנות, ופרשתנו מקדישה לה את הפסוקים הבאים:

"והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו... פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יד-יח).

על המושג קרבנות כבר הרחבנו את הדיבור בעבר. הסברנו בפרקים הקודמים, מה אין למצוא בהם, וכיצד נקיים הם מכל מה שסימלה הקרבת קרבן לעבודה זרה. ולא עוד, גם מצאנו, כי למרות הדמיון החיצוני בפעולה – בשני המקרים זובחים בהמה – התוצאות הן הפוכות ממש. בעוד שההקרבה לאליל הצמיחה תוספת שחיתות מוסריות, גרמה ההקרבה בבית המקדש את ההיפך הגמור. מעשה הקרבנות תרם תרומה מכרעת לשלמותו הרוחנית והמוסרית של האדם. תוצאה הפוכה זו התפתחה, כפי שכבר הסברנו, בגלל הרעיון והמחשבה שהיו מונחים ביסוד הקרבת הקרבן אצל הסוגד לאלילים, ולהבדיל אצל המקריב היהודי במקדש. ואלו היו שונים זה מזה בתכלית השינוי.

הבדל עמוק זה בא לידי ביטוי, בצוו הטמון בפסוקים שצוטטו לעיל. הם מגלמים, באיסור הנובע מהם, את המהות העמוקה של הקרבן, כפי שנתפש והוסבר בתורה.

ועתה קודם כל לביאור ההלכתי של הפסוקים הללו.

לפי דברי התלמוד (מסכת זבחים דף כח-כט), לא מדובר בפסוק זה באכילה ממש בפועל, כפי שמשתמע מן הפסוקים כפשוטם. מסורת התורה שבעל פה, המסתייעת לצורך הבנת הכתובים בכללים שהתורה נדרשת בהן, הסיקה, שמדובר כאן במחשבה על אכילה בלבד. כלומר, המקריב חשב, שעה שהקריב את קרבנו, לא לאכול אותו במשך הזמן שהותר לאכילה, כי אם לאכלו מחוץ למסגרת זמן זו. כלומר, לא לאכלו מיד עם ההקרבה (כל עוד הזמן מותר), כי אם לשמרו למספר ימים לאחר ההקרבה, כשעל בשר הקרבן כבר הודבקה התווית של בשר "נותר" ואז, לאכלו. ואם כי למעשה לא נהג כפי מחשבתו, ובפועל אכל את הקרבן כמחוייב, ובשעה שנקבעה בפסוק, הרי עצם הכוונה והרצון לאכלו חוץ לזמנו – פוסלת את הקרבן. פוסלת, גם אם שאר הפעולות בו נעשו בדיוק כפי שמורה התורה וההלכה. ענשו של האוכל קרבן זה, שנפסל על ידי מחשבה – הוא מוות, מוות בכרת!

מדהים!

מפסוקים אלו מסיקים בתלמוד (שם) מסקנה נוספת. לא רק, אם חשב, לאכלו חוץ לזמנו בעת עשיית הקרבן, אלא גם אם עלה בלבו ההרהור לאכלו חוץ למקומו (כגון אם חישב לזרוק את דמו, או להקטירו מחוץ לבית המקדש) גם אז הקרבן פסול והריהו – פיגול.

המתבונן בהלכה זה משתומם מעט. הקרבתו של הקרבן היתה מושלמת. כל הפעולות נעשו בו כראוי. רק בעמקי לבו של המקריב התחולל לרגע איזה זעזוע בלתי מורגש. ברגע נתון הוא חשב – רק חשב, כהרהור חולף – לא לאכלו בשעה היעודה. איש, זולת המקריב עצמו, לא ידע לעולם ממחשבת פסול זו. והנה, דווקא, היא חורצת את גורל הקרבן, הנחשב בפסוק כ"פיגול", ודווקא היא מנחיתה על ראש האדם, שהגה מחשבת פיגול זו עונש כה כבד. האין זה מוגזם?

אכן מוגזם. מוגזם. כל עוד לא חושפים ולא מבינים את מהות הקרבן, בתפישה היהודית המקורית.

רבות כבר נכתב ונאמר, כדי להסביר את נושא הקרבן הקשה לעיכול, על ידי קיבתו הבררנית וה"עדינה" של בן המאה העשרים. לא רק בן דורנו הצמחוני דוחה בסלידה את תורת הקרבנות, כי אם, גם אוכל הבשר, המוכן להתענג על כל סוגי הבשרים שבעולם, היוצא בחדווה לציד ציפורים, ארנבות, שועלים ואיילות, סתם לשם שעשוע. גם הוא, המשתתף בלהט ב"ספורט" חיסולו של החי. מן הקרבנות מסתייג הוא בשאט נפש.

אבל, קיים הבדל תהומי בין קרבנו של הסוגד לאלילים – שחפץ היה באמצעות קרבנו (שהיה לעתים אפילו קורבן אדם חף מפשע) לשנות את גורלו ואת גורל האלוהות עצמה – לבין קרבנו של העברי; קרבנו של העברי שימש אמצעי, שאפשר לאדם להתקרב לאלוקים. כפי שמביע שמו, קרבן מלשון "קירבה ואחדות" (רמב"ן). אמצעי ולא מטרה! זאת בניגוד למה שהבין עובד האלילים. בעיניו – היה הקרבן המטרה. הבדל רעיוני זה קבע לא רק את מהותו של הקרבן, כי אם גם את השפעתו על נפש המקריב, עכשיו אנו כבר מבינים, מדוע כל כך חשובה המחשבה, בעת הקרבת הקרבן.

אולם, ישאל השואל המודרני, האם זו באמת הדרך הראויה להתקרב לאלוקים? על ידי שחיטה מזעזעת של כבשים?!

שאלה במקומה.

ובכן, אל האלוקים מתקרב האדם, לא על ידי שחיטת כבשים, כי אם, תוך התמודדות קשה ומתמדת עם הכוחות המנוגדים הסוערים בלבו. כל שלב של התגברות על אינסטינקטים ויצרים אלו – באמצעות עשיית הטוב, הצדק, היושר ומערך המצוות כולו – מוסיף נדבך של שלימות ואחדות לאישיותו. זו אחדות, השואבת מאחדותו של האלוקים עצמו.

כאשר חוטא האדם, נפרם אריג אחדות עדין זה. החטא הוא החטאת המטרה. הוא מעשה שלא בהתאם להכרת האדם. החטא, הוא מעשה של כניעה לאינסטינקט וליצר האדם, [שחווה אחדות, רוממות ושלימות, ספג מהלומה. הוא] חש, כי המעשה הגואל הרחיק אותו מן המטרה הנכספת.

למענו נוצר הקרבן; כי באמצעותו יוכל לזכות להתקרבות מחודשת.

מנגנון זה תואם להפליא את נשמתו המורכבת של האדם, את מערך רגישויותיו, דמיונותיו, ומחשבותיו, כיצד פועל מנגנון זה?

"הלא אמרתי, כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות. ועל כן, כי יחטא איש, לא יטהר לבו בדבר שפתיים בלבד, שיאמר בינו ולכותל: "חטאתי, לא אוסיף עוד", אבל, בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח ולהביאם אל הכהן... מתוך כל המעשה הגדול ההוא ייקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת" (ספר החינוך).

ובכן, מול מעשה מעמידים מעשה, מול מעשה החטא, שכל אישיותו של האדם השתתפה בו, כתגובה מעשה מתקן, שכל חלקי אישיות האדם נוטלים בו חלק. הוא – מעשה הקרבן, [המשרת היטב את האדם, המשתוקק ליצור בקרבו מחדש את האחדות שנפגמה].

"ויש התעוררות יותר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו, רק שבזה ניתן השכל ולא בזה, ובהיות האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא ונכנס בגדר הבהמות, על כן נצטווה להביא גוף בשר כמוהו... לשרפו... לצייר בלבו ציור חזק, שכל עניינו של גוף בלי שכל, אבד ובטל" (שם).

כלומר, זעזוע ההקרבה יעורר את דמיון האדם – ששירת את החטא – להכיר בבהמיות המעשה, שנעשה בניגוד להכרה השכלית. זהו, אפוא, תהליך מטהר של האישיות. תהליך, המרוממה מחדש. זהו מסע אל פנים האדם, המשתקם והולך.

מכאן, מובנת חשיבותה של המחשבה הטהורה. היא הקובעת אם מעשה אלילי לפנינו, הקוטל את הבהמה סתם, או האם המקריב הוא אדם המתחרט על חטאו, ושב ממנו עתה בתשובה, כשהקרבן מוסיף ומזעזע את נימי אישיותו.

עתה, נעבור להבין מעט את מחשבת "חוץ לזמנו" – הקטלנית.

בהקרבת הקרבן קיימים שני חלקים. חלק שלילי וחלק חיובי. החלק השלילי הוא השחיטה והזביחה, המבטאות את השלב הראשון, החייב להתפתח בלבו של השב לאלוקים: ביטול ההוויה העצמית, הבלתי מבוקרת. ואילו זריקת הדם, ההקטרה על המזבח ואכילת הקרבן על ידי המקריב עצמו, מבטאות את הצד החיובי, את תהליך השיקום הנפשי, שהמתחטא החל בו.

"היא הנותנת לשחיטה את תכליתה החיובית. שהרי תכלית שלילת החיים שעד כה, היא למען חיים נעלים יותר למען הקודש. יתר על כן: באכילת אדם את קרבנו, הרי האדם חוזר ומקבל את מה שהקריב, ועצם החיים להקריב אותם לה', מתעלים בעילוי של קודש. שני הצדדים האלה קשורים זה לזה ומתנים זה את זה".

"התורה דורשת מן האדם, שיחדל לחיות חיים גופניים גרידא – למען יקום לתחייה לחיים נעלים יותר, לשם ה' ועשיית רצונו. ומאידך, אין אדם זוכה לקדש את חייו הארציים – אלא אם כן, חדל לחיות חיים גופניים גרידא, המשועבדים ליצרים גופניים. תכלית זביחה היא אכילה, ותנאי אכילה היא זביחה. אם יינתק הקשר שבין שני יסודות אלו, הרי זביחה בלא אכילה היא השמדה עצמית, בלא תכלית מוסרית. ואילו אכילה בלא זביחה, היא האלהת הבשר והתענוגות" (רש"ר הירש).

קרבן אמת המטהר את הנפש, הוא רק קרבן, בו מחוברים שני היסודות האמורים הללו, החייבים להוות בלבו של אדם – מקשה אחת. אם אדם אפילו רק מהרהר בלבו להפריד ביניהם; אם הוא חושב לאכלו חוץ לזמנו – כלומר, לא כחלק מתהליך ההקרבה שהוא ביטול ההוויה הבלתי מבוקרת, אשר בסופה מופיעה טיהורה של האישיות – מלמד הוא על עצמו, שלדעתו אין האכילה (תענוגות החיים) חייבת לעמוד תחת שבט בקורתו של המוסר האלוקי. ואילו הקרבת הקרבן עצמו היתה בעיניו פעולת השמדה, גרידא [כדי להשפיע על הגורל, על האלים וכדומה]. אין פלא שמחשבה כזאת מפגלת את הקרבן. אין פלא שהיא צוררת בכנפיה את – המוות.

[אש התורה]

עבור לתוכן העמוד