איפוק בעת ויכוח

משה ואהרן היו חלוקים בדעותיהם בשאלת אחד הקרבנות באותו יום. משה קצף על אהרן ועל בניו. משה רצה להבין מדוע נהגו בניגוד למצווה - מדוע שרפו את בשר הקרבן ולא אכלוהו. ואילו אהרן טען לעומתו, שבמקרה הנידון וביום מיוחד זה לא היתה לו ברירה כי אם לשרפו. אותו יום היה יום מר בחייו של אהרן, ומן הקשים ביותר שידע - הוא היום שבו נשרפו שני בניו, נדב ואביהוא. לכהן השרוי ביום הראשון לאבלו ('אונן' במינוח ההלכתי) אסור לאכול מבשר הקרבן.

"ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן לאמור: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש.... וידבר אהרן אל משה: הן היום הקריבו את חטאתם... ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'? וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י', ט"ז-כ').

פרשת מיתתם של בני אהרן דווקא ביום חנוכת המשכן ובעת ששרתה שמחה גדולה במחנה ישראל, הותירה את רישומה הקודר על העם, על משה ובמיוחד על אהרן. הפסוק מציין ומבליט את גדולת רוחו ברגע נורא זה בשתי מילים: "וידום אהרן" (שם ג'). שתי מילים שאין די מילים כדי לפרשן, ולא כישרון אנוש לתאר את געש הרגשות שנבלמו בדום זה של האב השכול.

השיחה האמורה התקיימה, איפוא, באווירה רוויית חומר נפץ רגשי. די במילה מיותרת אחת כדי לגרום התלקחות. אנשים ממוצעים, גם הגונים וישרים, אינם שולטים בשעה דומה ברגשותיהם הסוערים. אם יתפתח ויכוח על כל נושא שהוא, יסירו מעל המילים המושמעות את מלבושי הנימוס המקובלים. אנו מכירים מצבים כאלו למכביר.

ואילו כאן, שימו לב לשליטה העצמית של כל המעורבים בפרשה שנהגו באיפוק רב. איפוק המעיד כמאה עדים על חינוך אישי מתמיד ועל אילוף מושלם של הרגשות ושל המידות.

אמנם קצף משה, אך גם בשעת כעסו זכר היטב לא להפנותו אל הכתובת הנכונה. הוא טען את טענותיו כלפי בני אהרן, בעוד האחראי הישיר לשרפת הקרבן היה אהרן עצמו.

מדוע נהג כך? מדוע לא פנה ישירות לאהרן?

משום שאהרן היה אחיו הגדול ושותפו להנהגה. הנימוס מחייב לשמור גם בעת ויכוח על פרופורציות נאותות.

היה זה, איפוא, כעס מתוכנן. המסוגל לתכנן את כעסיו, עדיין לא איבד את השליטה על רוחו.

בני אהרן שמעו את טענותיו של משה. הם ידעו שהפעם טעה הנביא בדבר הלכה, אך בכל זאת שלטו ברוחם ולא העמידוהו על טעותו. הם שתקו, ואהרן שכלל לא הותקף ישירות על ידי משה, הוא שהשיב (שם י"ט). וזאת, למרות שהיתה בפי אלעזר ואיתמר תשובה ערוכה לטענת דודם, משה.

המשיב היה אהרן. הוא החל בדבריו רק אחרי שסיים משה את טענותיו. זו נקודה חשובה. מסתבר ממנה, שאהרן האזין בקשב לנאמר, אף כי ידע מיד בתחילת הדברים שאחיו הדגול טעה.

יכולת האזנה לזולת וחכמת החיים הבסיסית הטמונה בה, הינה נחלת יחידים בלבד. אמנם היא מעניקה תועלת אישית ואינטרסנטית עצומה דווקא למאזין, המסוגל בעטיה לזכות ולהשמיע גם את דעתו ללא קושי, אך זוהי תכונה הנרכשת בעמל חינוכי רב. נתבונן בחיינו ונדע כי כך הוא.

אהרן שתק והאזין, ואחר כך השיב. כך שמע משה את דברי תשובתו של אחיו - "וייטב בעיניו" (שם):

משה הוציא כרוז במחנה לאמור: "אני טעיתי בהלכה, ואהרן אחי למדני" (ילקוט שמעוני ויקרא רמז תקל"ג).

זו היתה הודאה ברבים שלא פגעה בתדמיתו. ההיפך, היא הוסיפה לויית חן אנושית לסגולות נפשו.

[ערכים]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד