היורדים הראשונים מהארץ

ראשוני היורדים מן הארץ הם גיבורי פרשה זו. יורדים מיוחדים במינם, שירדו ממנה בטרם דרכה כף רגלם על אדמתה, עוד לפני שהעם עצמו ביצע את ה"עלייה הראשונה" אליה. כבר אז, בעת החניה מעבר לירדן מזרחה, ידעו הללו שברצונם לגור מחוצה לה.

כך נפער באותה שעה הפער הראשון בין העולים לארץ ישראל לבין המהגרים אליה.

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ... גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה... לאמר... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה" (במדבר ל"ב, א'-ד').

המקנה הרב שזכו בו, הוא שהכתיב את התנהגותם. הוא היה המניע לשאיפותיהם, להחלטותיהם ולבקשותיהם. מקנה שכבר לא היה סתם רכוש, כי אם השקפת עולם. פנייתם אל משה היא מסקנה המתבקשת מאליה:

"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן" (שם ה').

המנהיג הישיש שהביא את עמו אל גבול ארץ החלומות, האיש שהתחנן לפני האלוקים: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" (דברים ג', כ"ה), קלט עתה את "הבשורה": שאפנו לגאולה, ליציאה משעבוד מצרים, חפצנו לנטוש את המדבר הצחיח כי רצינו "להסתדר בחיים". חלומנו - להגיע אל המנוחה ואל הנחלה הארצית. נחלה, שתעניק לנו ביטחון וקיום בכבוד. זהו אופק חזוננו. ואם עומדים אנו מול ארץ רחבת ידיים, משופעת בכרי דשא למקננו, די לנו בה. חזון ארץ ישראל, העלייה אליה, הנהייה אחר "הנשמה היתרה" הצפונה בתמציתה, אינם מדברים ללבנו. אנו זקוקים למקום מרעה למקננו. טוב לנו בגלעד ובבשן.

זהו כוחה של אהבת הממון ההופכת את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. לעתים, ערכם של כבשים הוא רב מערכו של טף, רב מערכם של בני אדם.

משה צפה בעיני רוחו בצרה החדשה המתרגשת על העם ממש לפני התממשות השלב האחרון במסע ייסוריו, רגע לפני הכניסה לארץ היעודה. בדבריהם ובבקשתם פגעו הם במורל העם המשנס עתה מותניים, האוזר חיל, המתכונן לקראת הקרב על כיבוש הארץ. הפחד מפני דמורליזציה הביא את משה להטיח בהם, מיד, דברים קשים:

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (שם, ו'-ט"ו).

דברים נוקבים, שהצמיחו את הפשרה הבאה: בני ראובן יזכו לנחלת עבר הירדן, אם יתגייסו לצבא העומד לכבוש את ארץ ישראל:

"ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם" (שם, י"ז) "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן... ונכבשה הארץ... ואחר תשובו" (שם, כ"א).

ארבע עשרה שנה שהו לוחמי הראובני והגדי בארץ ישראל המערבית. הם עזרו לשאר שבטי ישראל בכיבושה ובביסוס השלטון בה. ארבע עשרה שנות התמסרות למען העם כולו.

אולם, למרות מסירות הנפש שגילו בעת המלחמה על הארץ, על אף ההקרבה למען הכלל כולו, לא נמחק המניע לכל אלו: אהבת הממון. היא הטביעה בנפשם ריחוק מה מארץ ישראל, מקדושתה וממטרותיה הרוחניות. אנו מוצאים שלאחר שנים עמדו שבטים אלו על טעותם. אולם לא היה בכוחם לתקן מהלך היסטורי על גזר הדין האכזר, שנבע ממנו, גזר הדין שיצרו במו בקשתם:

בני גד ובני ראובן גלו תחילה מכל השבטים.

זרע הפורענות שהצמיח את חורבן ארץ הראובני והגדי לאחר מאות שנים, נזרע כאן, בעת הבקשה ה"תמימה":

"אל תעבירנו את הירדן".

[ערכים]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד