"דין פרוטה כדין מאה"

הגדל

בין אישי הסגולה שזכו לתהילת עולם בתודעת העם, שמור מקום נכבד ליתרו. הוא הגיע ממרחקים, מאמונות זרות ומנוכרות, ופילס את דרכו לעולם היהדות. ואכן, לעיקר תהילתו זכה יתרו בעקבות העצה הטובה שיעץ למשה, עצה שקיבלה הסכמה מפי הגבורה.

כאשר ראה יתרו את משה חתנו ניצב לבדו, כשכל עול הציבור מוטל עליו: הוראת הדינים והמשפטים, הנהגת העם, תפילות עבור העם וישיבה על כס המשפט, העלה יתרו את החשש שנטל זה הוא כבד מנשוא.

בעקבות כך, הציע יתרו לברור מכל העם אנשי מעלה, יראי אלוקים ושונאי בצע, אישי תורה ובעלי מידות, ולמנותם לשופטים ולדיינים שיסייעו למשה. יתרו הציע להקים מערכת שיפוט שתורכב משרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, והם יעמדו לצידו של משה.

הצעתו הוצאה אל הפועל, ואלו הם בתי הדין שהשכינה חופפת עליהם ומסייעת בידם לשפוט ביושר ובצדק, כנאמר: "אלוקים ניצב בעדת א-ל" (תהלים פ"ב, א').

עם התהילה שזכה לה יתרו בזכות הצעתו, קיים שוני בין הצעת יתרו לבין מה שהתרחש בעת ביצוע תכנית זו. שוני דק זה חובק זרועות עולם.

יתרו אמר למשה: "והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטון ישפטו הם" (שמות י"ח, כ"ב). ואילו כשהתורה מתייחסת למינוי הדיינים היא אומרת: "את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם" (שם פסוק כ"ו). יתרו הבחין בין דבר גדול לדבר קטן, ואילו דעת השכינה חילקה בין דבר קשה, כלומר, סבוך ועמוק, לענין שאינו קשה. גם כאשר משה רבינו חוזר בפרשת דברים על הענין, הוא אומר: "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א', י"ז).

ההבדלים בין דברי יתרו לגישת משה הם עקרוניים ביותר. תפיסת יתרו היתה, שאם הסכסוך בין בעלי הדין הוא על "דבר קטון", דהיינו, על סכום מועט, אין צורך להטריד בשל כך את משה רבינו. כדי לדון בנושא זה מספיקים שרי עשרות או דיינים זוטרים אחרים. לעומת זאת, משה צריך לדון "בדבר הגדול", דהיינו, בסכומי כסף גדולים.

אולם גישת התורה שונה לחלוטין. סכום התביעה אינו מעלה ואינו מוריד מחשיבות הדיון. אותו הרכב של בית דין ידון בתביעות של מיליונים, בדיוק כבדין תורה של שווה פרוטה.

ואמנם, משה רבינו מבאר כוונה זו: "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא... כקטון כגדול תשמעון" (דברים א', ט"ז-י"ז). ורש"י מפרש בשם חז"ל: "שיהיה חביב עליך דין פרוטה כדין מאה מנה".

לפי דעת התורה יש להשליט את הצדק בכל המישורים. פרוטה המצויה ביד אדם שלא כדין, גם היא עיוות ועוול בלתי נסבלים.

לא רק בתחום דיני הממונות הדברים אמורים. אישיותו של אדם וגדלות רוחו ניכרות דוקא בהתייחסותו לפרטים הקטנים. לא במקרה נגלה הקב"ה למשה כדי להטיל עליו את אדרת המנהיגות של עם ישראל, דווקא בהיותו רועה צאן במדבר. כך שנינו במדרש: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם, עד שבודקו בדבר קטן, ואחר כך מעלהו לגדולה" (שמות רבה ב', ג'). כובד הראש ביחס לפרטים הקטנים הוא המוכיח עד כמה האדם ראוי לשררה. המזלזל בפרטים, אין לסמוך על שיקול דעתו ועל כישוריו גם בעניינים רמים וגדולים. לעומת זאת, גדלות של אמת היא דווקא זו הבנויה על פרטים קטנים רבים הבונים את אישיותו של האדם ואת דרכו בחיים.

[מתוך אתר ערכים]

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד