כשאדם תורם למלחמה בסרטן

הגדל

כאשר אדם תורם ל"אגודה למלחמה בסרטן", הוא חיזק בתרומתו את מערכות המלחמה נגד מחלה נוראה זו. יתכן שבתרומתו סייע מעט בהדברתה והעניק חיים למספר חולים. זה, כמובן, מעשה צדקה מבורך לכל הדעות. אולם, האם התחולל משהו חשוב גם במישור האישי, הפרטי? האם תרמה התרומה גם משהו לאישיות התורם?

מסתבר שכן - נעיין במצוות צדקה, וכך נאמר בה:

"כי יהיה בך אביון... בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך. לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל... ורעה עינך באחיך האביון... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" (דברים ט"ו, ז'-י') .

התורה אינה מסתפקת בהוראת חובת העזרה לעניי העם. היא פונה בהדגשות חוזרות ונשנות, אל האדם, לבל יאמץ את לבו. היא מזהירה את העין הרעה, לבל תגרום לחטא הקמצנות, ודורשת מן היד הקפוצה שתיפתח.

מצוות צדקה אינה רק לצורך העני. מבנה חברתי זה, שבו זקוקים בני אנוש איש לרעהו, אם בצדקה ממש, אם בהלוואה או בסוגי עזרה אחרים, הוא מבנה חינוכי. הוא נוצר כדי להעניק לנו את ההזדמנות הגדולה לעצב אישיות נדיבה, פתוחה כלפי הזולת, מלאת רחמים ומאירת פנים. עיצוב זה הופקד בידי מצוות הצדקה.

לבו של האדם הוא אנוכי מטבעו. היד הקפוצה הינה תכונה אנושית מוכרת. ללא חינוך אישי מתמיד ורצוף, צרה עינו של האדם בזולת. כל אדם הוא אויבי, על פי השקפה מוטעית זו. אויב, המנסה לפגוע במרחב המחיה שלי בבית, על הכביש ובמקום העבודה.

מצוות הצדקה, במונחים של התורה, חולמת על מהפך, מהפך באדם ובחברה. היא חפצה לשנות את הלב מן היסוד, ליצור בו מודעות ורגישות, שתושג אך ורק בתרגולת מעשית, בנתינה בפועל, ולא בשיעורי אזרחות או במנשרים למיניהם. הנתינה, היא הפעולה המעצבת והמחנכת. כל נתינה ונתינה חורתת קו של חסד על לוח ליבו של האדם.

התורם ל"אגודה למלחמה בסרטן" יכול אף הוא לחוש כיצד אחרי תרומתו קרוב הוא בלבו יותר לעם ישראל, וכיצד יחד עם נופך הנדיבות שנוסף בליבו, הגורם תחושת סיפוק ושמחה, מרגיש הוא יותר שייך ושותף לכלל. זוהי ברכת מצוות הצדקה.

אין להסתפק במעשה צדקה חד פעמי. אמנם הוא ייטיב במעט את אופיו של האדם, אך לא יחולל את השינוי המיוחל. הרמת משקולות מקרית לא תעצב גוף של אתלט, האימון הרצוף והמתמיד הוא תנאי לכך. כך גם במצוות צדקה, השפעה על הלב מושגת על ידי נתינה חוזרת ונשנית.

בנוסף, כאן נולד המושג "מתן בסתר" המחייב לשמור על כבודו של העני, בעת שמוגש לו הסיוע.

רק נתינה, היוצרת קירבה, שייכות ושותפות, ושאינה פוגעת ברגישויות אנושיות קרויה צדקה. אין לראות במילוי מחסורו החומרי של האדם את חזות הכל. החיוך וההשתתפות הן חלק ממצוה חשובה זו.

[מתוך אתר ערכים]

עבור לתוכן העמוד