לימוד משנה - מותר לישא נשק בשבת?

מסכת שבת פרק ו' משנה ד'. במשנה זו יתבאר האם מותר לחייל לצאת עם נשק לרשות הרבים בשבת. וכן מה הדין בכלים נוספים שאשה רוצה לצאת איתם בשבת.

 

 

פרק ו' משנה ד'

 

האם מותר לחייל לצאת בשבת לטייל ברחוב כשעל גופו מונחים כלי הנשק האישיים שלו?

 

במשניות הקודמות למדנו שאין איסור תורה לחייל לצאת עם המדים הצבאיים בשבת, מאחר שלובשים אותם בדרך של 'מלבוש', ורק חכמים גזרו שלא ילבשם כאשר יש חשש שיחשדו באדם הלובש אותם שהולך להלחם בשבת באיסור,

[וביארנו שבזמנינו יש חילוק בין המדים עצמם שעליהם לא גזרו חכמים מאחר שלובשים אותם גם בזמני שלום, ובין הקסדה וכדומה שלובשים אותם רק בזמן מלחמה ועליהם גזרו חכמים].

במשנה שלפנינו נלמד מה דינם של 'כלי הנשק' המונחים בגופו של החייל לענין הוצאתם מהבית לרחוב בשבת.

ויש על כך דיון מעניין בין חכמי ישראל, האם אפשר להגדיר כלי נשק כ'תכשיט' מאחר שהחיילים מתפארים בלבישתם, או שהם אינם 'תכשיט', שאת כלי הנשק לוקחים רק לצורכי מלחמה אבל בזמן שלום אין מתפארים בהם.

ולפי הדעה השניה יש איסור מן התורה לצאת עמם מהבית לרחוב [במקום שאין 'עירוב'], שמאחר והם לא מוגדרים 'תכשיט' ממילא דינם כ'משא' שיש על הוצאתו איסור תורה.

 

בנוסף נלמד במשנתינו על כלים ותכשיטים שונים שמניחה האשה בגופה, שבמקרים מסויימים מותר לה לכתחילה לצאת עמם בשבת לרחוב ואין לחשוש שהיא תסיר אותם מגופה ברחוב ותטלטל אותם באיסור, ובמקרים מסויימים אסור לה לצאת עמם מדברי חכמים.

ואגב כך נלמד הלכה בדיני טומאה וטהרה: רק כלי המשמש לצורך האדם עצמו נעשה טמא כאשר הוא נוגע בדבר טמא, אבל אם הוא נועד רק לשימוש של כלים הוא לא מקבל טומאה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

לא יצא האיש – אין לגבר לצאת בשבת כאשר הוא אוחז בידיו או על גופו כלי נשק, והמשנה מפרטת את סוגי הנשקים שהיו נוהגים בזמנים הקדומים:

לא בסייף – 'סייף' הוא החרב שבו היו נלחמים באויב העומד קרוב,

ולא בקשת – עם ה'חץ וקשת' היו נלחמים באויבים העומדים מרחוק וגם איתם אין לצאת בשבת,

ולא בתריס – ה'תריס' הוא חתיכת עץ גדולה ועגולה שהחיילים היו מחזיקים בזמן מלחמה ממול ראשם והיא היתה משמשת כמגן מחיצי האויב,

ולא באלה – שהיא גם כן סוג של 'מגן' אלא שצורתה משולשת. עם שני המגנים הללו אין לצאת לרחוב בשבת.

ולא ברומח – וכן אין לגבר לצאת עם 'חנית', שהיא כמין מקל ארוך מברזל שבראשה היא מחודדת והשתמשו בה לדקירת האויב.

עם כל כלי הנשק הללו אין לגבר לצאת בשבת, מאחר שהם נחשבים 'משא' ולא 'מלבוש'.

ואם יצא חייב חטאת – שמאחר והם מוגדרים כ'משא', אסור מן התורה לצאת עמם בשבת לרחוב ודינם כאדם שעושה איסור תורה בשבת בשגגה שהוא חייב להביא 'קרבן חטאת' לבית המקדש [שיבנה במהרה  בימינו].

וכלי הנשק הללו שונים מכלי הנשק המוזכרים במשנה הקודמת [שריון, קסדא ומגפיים], ששם למדנו שאין ביציאה עמם איסור תורה אלא איסור מדברי חכמים,

שמאחר ואת כלי הנשק המוזכרים שם הוא לובש על גופו כמו שהוא לובש את בגדיו הרגילים, [שבמקום ללבוש חולצה הוא לובש שריון, ובמקום לחבוש כובע רגיל על ראשו הוא חובש קסדה, ובמקום נעלים רגילות הוא נועל מגפיים צבאיות], לכן הם מוגדרים 'מלבוש' ולא 'משא', ורק בגלל שיבואו לחושדו שהוא הולך להלחם בשבת אסרו חכמים לצאת עמם בשבת מהבית,

אבל את כלי הנשק שבמשנתינו אף אחד לא לובש בימים רגילים, גם לא דברים שדומים להם, ולכן הם נחשבים כ'משא' ולא כ'מלבוש'. [ומטעם זה אפילו אם כלי הנשק מונחים בצורת מלבוש, למשל כשמניח את החרב בתוך החגורה המיועדת לו וחוגר עם שניהם את מותניו, גם באופן זה הדבר אסור מן התורה, שאף אדם לא חוגר חגורה שיש בתוכה כלי ביום רגיל וממילא היא לא נחשבת לצורת 'מלבוש' רגילה].

זו שיטת 'תנא קמא' [התנא הראשון ששמו לא הוזכר].

רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו – לדעת רבי אליעזר אף שכלי המלחמה אינם 'מלבושים', בכל זאת אין איסור תורה ביציאה עמם, מאחר שהם נחשבים ל'תכשיטים' עבור האדם שנוטל אותם בידו או על גופו, שהרי כתוב בתהלים 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ', ומוכח שהיחס של האדם לכלי הנשק הוא כאל 'תכשיטים' שבהם הוא מתפאר ומתנאה.

ולפי דעתו של רבי אליעזר גם כשהוא נוטל את כלי הנשק בידיו [בכלי נשק שהרגילות היא לסחוב אותם בידים כמו ה'תריס' ה'אלה' וה'רומח'] מותר לצאת עמם בשבת.

[ואפילו שאת שאר התכשיטים אסור מן התורה להוציא בידים, סיבת הדבר היא שאין רגילות לסחוב אותם כך אלא להניח אותם במקומות שונים בגוף או בבגדים, אבל כלי נשק רגילים לסחוב בידים ולכן הדבר מותר].

וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי – חכמים מפרשים את המקור והראיה של התנא קמא, שאין להתייחס לכלי נשק כאל 'תכשיטים' אלא כ'משא':

שנאמר – שכאשר הנביא ישעיהו מתאר את היחס של האנשים לכלי הנשק, הוא אומר כך:

'וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת' – שלעתיד [לאחר שיגאל בורא העולם את עמו ישראל מאויביהם], יהפכו האנשים את כלי הנשק לכלי עבודה, את החרבות יעשו 'אתים' כלומר כלי חפירה, ואת החניתות יעשו 'מזמרות' שהם כלי חיתוך לענפי העצים.

והפסוק שם ממשיך ומסביר:

'לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה' – שמאחר ולא יהיו אז עוד מלחמות בעולם, ממילא לא יהיה עוד שום צורך בכלי הנשק, ולכן ישתמשו בהם לצורך עבודת השדה.

ומוכח משם שאין דרך האנשים להתפאר בכלי הנשק שלהם, אלא הם נועדו לצורך המלחמה בלבד, וכאשר אין בהם צורך למלחמה לא מתקשטים בהם אלא משתמשים בהם לצרכים אחרים.

בגמרא מבואר, שרבי אליעזר השיב על הראייה שהביאו החכמים, שהנביא ישעיהו מדבר על העתיד בלבד, בזמן שכבר לא יהיו עוד מלחמות, ואז בודאי אין מה להתפאר בכלי הנשק ולהתקשט עמם, אבל כל זמן שיש מלחמות בעולם, דרך האדם להתפאר עם כלי הנשק שלו, ולכן יש להחשיבם כ'תכשיט' עבורו.

 

עכשיו המשנה מלמדת הלכה נוספת, על כלים שונים שלובשת האשה בגופה, אם מותר לצאת עמם בשבת והאם הם נחשבים 'כלים' לענין טומאה:

בירית – צמידי מתכת שהאשה מניחה על הגרביים בכדי שלא יפלו ויתגלו רגליה [שבזמנים הקדומים לא היה 'גומי' המותח את הגרב על הרגל, אלא היו כורכים בגד חלול על הרגל ומהדקים אותו באמצעות ה'בירית'],

טהורה – ה'בירית' אינה מקבלת 'טומאה' גם אם נגעה בדבר טמא [באדם מת או בשרץ מת וכדומה],

שרק כלים או תכשיטים המשמשים את האדם עצמו נטמאים, אבל דבר שמשמש כלי אחר אינו מטמא, ומאחר והאשה מניחה את ה'בירית' לצורך הגרביים ולא לצורך גופה היא לא נטמאת.

ויוצאין בה בשבת – מותר לצאת עם הבירית בשבת מהבית לרחוב, שהרי האשה מניחה אותה על גופה בדרך 'מלבוש', וגם חכמים לא גזרו לאסור את היציאה עמה [כמו בשאר התכשיטים המוזכרים במשניות הקודמות, מחשש שהיא תסיר אותה כדי להראותה לחברותיה], שמאחר ואם האשה תסיר את ה'בירית' גרביה יפלו והיא תתבייש בגילוי רגליה ב'רשות הרבים', אין לחשוש להסרתם.

כבלים – היו משפחות שבנותיהן היו הולכות בפסיעות רחבות, ובכדי להרגיל אותן ללכת כמו כל הנשים היו קושרים שרשרת זהב בין שתי ה'ביריות' שברגליים וכך פסיעותיהן היו מתקצרות,

כאשר מניחים את השרשראות הללו, ה'ביריות' והשרשראות נקראים 'כבלים', והמשנה מלמדת את דינם:

טמאין – השרשרת עם ה'ביריות' נטמאים אם נגעו בדבר טמא, מאחר שבאופן זה [שקשורה שרשרת בין הביריות], הם משמשים גם את צרכיה של האשה עצמה ולא רק את החזקת הגרביים שלובשת, ולכן דינם כ'תכשיט' המקבל טומאה.

ואין יוצאין בהם בשבת – אבל אסור מדברי חכמים לצאת עם ה'כבלים' בשבת לרחוב,

שיש לחשוש שהאשה תסיר את השרשרת בלבד מבין שתי רגליה כדי להראותה לחברותיה [והיא לא תתבייש לעשות כך, מאחר שהביריות עדיין מחזיקות את גרביה שלא יפלו], ותוך כדי כך היא תטלטל אותה בלי כוונה ארבע אמות ב'רשות הרבים' באיסור.

 

הלכה בימינו

 

וההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

א. גם אנשים הממונים על שמירת טקסים ומתוקף תפקידם הם לבושים 'בגדי שרד' ובין בגדיהם יש גם חרב או חנית [הדוגמא המפורסמת לכך היא מלבושי אנשי 'משמר המלכה' בבריטניה],

אסור להם לצאת עם כלי הנשק שבבגדיהם בשבת לרחוב, שההלכה כחכמים שכלי הנשק אינם נחשבים 'תכשיט' אלא 'משא'.

ואפילו שאותם שומרים כן מתייחסים אל כלי הנשק כ'תכשיטים' לכל דבר, לא חילקו חכמים בגזירתם.

ב. בני אדם הרגילים ללכת בימי החול עם מקל הליכה שבראשו יש כמין כדור כסף להראות את חשיבותם, אסור להם לצאת עמו מהבית ל'רשות הרבים' [לרחוב ראשי] במקום שאין 'עירוב', שהיתר היציאה עם 'תכשיטים' בשבת הוא רק בדרך לבישה על הגוף ולא בהחזקתם ביד.

גם במקום שיש 'עירוב' אין לצאת עמו אלא כאשר הוא נצרך לאדם, שעל ידי נטילתו הוא ילך טוב יותר או כאשר הדבר מוסיף לו חשיבות וכבוד, אבל שלא לצורך אסור לצאת עמו בשום מקום, מאחר שיש בכך זלזול בשבת [שזו נחשב סחיבת 'משא' שלא לצורך].

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד