לימוד משנה - חייל יכול לצאת במדים בשבת?

מסכת שבת פרק ו' משנה ב'. בשיעור זה יתבאר האם מותר לגבר ללבוש בגדים או דברים שרגיל לצאת בהם ביום חול.

 

פרק ו' משנה ב'

 

האם מותר לחַיַיל לטייל בשבת במקומות ציבוריים כשהא לבוש מַדֵי צבא על גופו?

במשנה שלפנינו תתבאר הלכה זו.

 

לאחר שלמדנו במשנה הקודמת מהם הדברים שאסור לאשה להוציא מביתה בשבת מגזירת חכמים,

במשנתנו נלמד על חפצים שונים שגזרו החכמים על האיש שלא יוציא מביתו הפרטי למקום ציבורי.

 

כבר ביארנו לעיל, שהוצאת חפצים שונים שאינם 'בגדים' או 'תכשיטים' אסורים באיסור תורה [מטעם 'מלאכת הוצאה', הכוללת בתוכה איסור על האדם להוציא חפץ מרשות פרטית לרשות ציבורית, וכן לטלטל בידיו או בגופו את החפץ ארבע אמות ברשות הרבים].

הוצאה או טלטול של בגדים ותכשיטים מותרת בשבת כאשר הם מונחים על גופו בדרך לבישתם, אלא שחכמים גזרו שלא להוציאם מהבית ולטלטלם ב'רשות הרבים' כאשר הם לא מהודקים לגוף כראוי,

מכיון שחששו שהם יפלו בזמן שהאיש יהיה ברחוב ובשגגה הוא ירים אותם ויטלטל אותם באיסור ארבע אמות ב'רשות הרבים' [שאסור מן התורה להוציא בגדים ותכשיטים בידים, ורק בדרך לבישתם מותר].

במשנתנו יפורטו מלבושים שונים של הגבר, שאין איסור תורה בהוצאתם מהבית לרחוב בשבת, אבל חכמים גזרו שלא יוציאם מביתו בשבת מטעמים שונים.    

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

לא יצא האיש – אין לגבר לצאת מביתו בשבת כאשר הוא נושא על גופו את דברים הבאים:

בסנדל המסומר – גבר לא יצא מביתו בשבת כשהוא נועל סנדלים שבתחתיתם יש מסמרים שבולטים כלפי הקרקע.

סיבת האיסור היא, שבזמן שלטון הרומאים בארץ ישראל, המלכות גזרה על היהודים שלא ילמדו את התורה ולא יקיימו את המצוות, ובכדי ללמוד ולעסוק במצוות היו היהודים בורחים למערות שבמדבר.

פעם אחת אירע שכאשר היהודים היו במערה נשמע קול מעל גבי המערה והיהודים חשבו שהרומאים באים להורגם ולכן התחילו לברוח, ומתוך הלחץ הם עלו זה על זה, ומאחר וסנדליהם היו 'מסומרים', המסמרים דקרו אותם עד שרבים מהם מתו.

מעשה זה היה בשבת, ולכן עשו החכמים זכרון לאותו מעשה בכך שאסרו לנעול אותו בשבת מחוץ לבית.

אבל מאחר וכל האיסור נובע רק מהזכרון לאותו מעשה, לא אסרו חכמים אלא נעילת סנדל הדומה לסנדלים שנעלו היהודים באותו מעשה [בגמרא מתואר צורתו ומספר המסמרים שהיו בו].

סנדל זה לא מצוי בזמנינו ולכן אין איסור לצאת מהבית בשבת עם סנדל שיש בו מסמרים או מתכות הבולטות ממנו.

ולא ביחיד – כמו כן אין האיש רשאי לצאת בשבת מביתו כשרק ברגלו אחת יש סנדל [או נעל], ואילו רגלו השניה יחפה.

בזמן שאין ברגלו מכה – איסור זה אמור כאשר ברגלו היחפה אין פציעה הניכרת לאנשים [על ידי שהיא חבושה בתחבושות או שיש בה 'גֶבֶס' וכדומה],

וטעם האיסור הוא, שהאנשים ההולכים ברחוב עלולים ללעוג ולצחוק עליו על כך, ומחמת כן הוא ישלוף את הנעל היחידה ויקחנה בידו ויטלטל אותה ב'רשות הרבים' באיסור.

אבל כשיש מכה הניכרת ברגלו היחפה לא ישחקו עליו מאחר שמבינים שהוא נועל נעל אחת מאחר ואין לו אפשרות לנעול את שניהם.

ולא בתפילין – אין לגבר לצאת בשבת מהבית כאשר מונחים עליו תפילין, בידו ובראשו, שאפילו שזה בדרך הנחתם ודינם כמלבוש, בכל זאת אסרו חכמים על היציאה איתם לרחוב.

שמאחר וצריך לשמור על כבודם ואסור להכניס אותם לשירותים, חששו חכמים שכאשר יהיה האדם ברחוב הוא יצטרך להתפנות לשירותים ולצורך כך הוא יחלוץ את התפילין מידו וראשו בכדי להניחם מחוץ לשירותים, ובלא לשים לב הוא יטלטלם ארבע אמות ב'רשות הרבים' באיסור.

[בדין הנחת תפילין בשבת ישנם שתי דעות בין חכמי ישראל, האם יש מצוה 'להניח תפילין' ביד ובראש או שמצוה זו היא רק בימי חול אבל בשבת אין מצוה להניח תפילין.

הדין שלמדנו במשנה בענין הוצאת תפילין, היא לפי שתי השיטות. שלפי הסובר שיש מצוה להניח תפילין בשבת, מן התורה מותר להוציאו מהבית מאחר והמצוה מחשיבה אותם כ'מלבוש' לאדם, וחכמים גזרו שלא להוציאם מהטעם שהתבאר לעיל, שמא יטלם ויטלטלם בידו באיסור.

גם לפי השיטה שאין מצוה להניח תפילין בשבת, האיסור להוציא את התפילין בשבת אינו איסור תורה, שגם לפי דעתו אין איסור להניח תפילין בשבת אלא שלא מקיימים בזה מצוה, ולכן מן התורה הם נחשבות 'תכשיט' לאדם גם בשבת, והחכמים הם שגזרו על כך שהם קבעו שדין התפילין בשבת הוא כ'משא' מאחר שחששו שהוא יטלם בידו בשגגה].

ולא בקמיע – חכמים אסרו על הַאִיש שלא יצא בשבת מביתו כאשר בצווארו תלויה שרשרת שבתליון שלה יש קלף שכתובים בו שמות קדושים או מיני עשבים לצורך רפואה,

בזמן שאינו מן המומחה – איסור זה הוא כאשר ה'קמיע' [הקלף או העשבים] לא נעשה על ידי אדם מומחה שכבר ריפא בהם שלשה בני אדם או יותר,

אבל אם הוא נעשה בידי אדם מומחה מותר לצאת עמו, שמאחר שישנה הסתברות גבוהה שהוא ירפא אותו ממחלתו הרי זה כמו תכשיט, ומלבוש המתבטל לגוף שמותר לצאת עמו בשבת ל'רשות הרבים'.

ולא בשריון – אין לצאת עם בגד מברזל שהיו רגילים בזמנים הקדומים ללובשו בזמן מלחמה כדי להגן על הגוף מפגיעת חרב.

ולא בקסדא – וכן לא כשהראש חבוש בקסדה מברזל אותה היו חובשים בכדי להגן על הראש מפגיעת החיצים.

ולא במגפיים – ולא עם מגפיים גבוהות מברזל שהיו מגינות על השוקיים והברכיים [כל החלק התחתון של הרגל] מפגיעת החיצים.

שלשת הדברים הללו הם 'בגדי מלחמה', ומאחר ורגיל האיש ללובשם בזמן מלחמה הם נחשבים 'מלבוש' ולכן אין איסור תורה בהוצאתם מהבית לרחוב,

אבל חכמים אסרו זאת מאחר והאנשים הרואים אותו הולך עם בגדים אלו חושבים שהוא הולך להילחם איתם, ויחשדו בו שעושה איסור בשבת [שאסור לנהל מלחמות שאין בהם סכנת נפשות בשבת].

ואם יצא – אם גבר יצא עם אחד מהדברים הללו, אף שעבר על האיסור,

אינו חייב חטאת – הוא לא מתחייב להביא 'קרבן חטאת' לבית המקדש [כאשר הוא יבנה] כמו אדם העושה איסורי תורה בשגגה, מאחר שכל הדברים הללו אינם אסורים מן התורה, שהם נחשבים 'מלבוש' או 'תכשיט' [כמו שביארנו בכל אחד מהחפצים המוזכרים במשנה], ורק מגזירת החכמים אסור להוציאם בשבת. 

 

הלכה בימינו

 

וההלכות העולות מדברי המשנה הם כדלהלן:

א. אדם שיש לו גבס או תחבושת באחת מרגליו, מותר לו לצאת בשבת מביתו לרחוב כשרק רגל אחת נעולה בנעל או בסנדל,

אבל אם אין לו שום מכה ברגלו ובכל זאת הוא נועל נעל אחת, אין  לו לצאת כך לרחוב מדברי חכמים, שיש לחשוש שישחקו עליו על כך והוא ישלוף את הנעל ויטלטל אותה בידיו ארבע אמות ב'רשות הרבים' ויעשה בכך איסור תורה של 'הוצאה'.

ב. אדם הלובש 'קמיע' [קלף עם שמות הקודש או עשבים שלחשו עליהם לחשים שונים] בתוך שרשרת על צווארו כסגולה לרפואה,

אם מי שעשה את הקמע הוא 'מומחה' לקמיעות, כלומר שהוא ריפא על ידי הקמיעות שעשה שלש פעמים או יותר, מותר ללבוש את הקמע ולצאת עמה בשבת מהבית לרחוב ואין בכך איסור 'הוצאה',

וכן אם ידוע שהקמיע הזה [כלומר סוג הלחש הכתוב באותה קמיע] כבר ריפא שלשה בני אדם או יותר מאותה מחלה, מותר לצאת עמו בשבת.

אבל אם מי שעשה את הקמיע הוא לא 'מומחה' וכן ה'קמיע' לא 'הומחתה' בריפוי שלשה בני אדם, אין לצאת איתה לרחוב מדברי חכמים [ואין בכך איסור תורה מאחר והוא לובש אותה בצורת לבישתה].

ג. חייל החוזר בשבת לחופשה בביתו, מותר לו ללבוש בשבת את מדי הצבא ולטייל עמם ברחוב, מאחר שבזמנינו החוק מחייב את החיילים ללבוש את המדים גם בזמני החופשה [כשאין מלחמה וכדומה], ולכן לא יחשדו בו שהוא הולך להלחם [מה שאין כן ה'שריון' וה'מגפיים' הכתובים במשנה, שהם היו עשויים מברזל ולא לבשו אותם אלא בזמן מלחמה בלבד].

אבל אין לחייל לצאת בשבת לרחוב כשראשו חבוש ב'קסדה' העשויה פלדה, או כשהוא לבוש במגן קרמי הקרוי 'שכפץ', שגם בזמנינו החיילים נוהגים ללובשם בעיקר בזמני מלחמה או אימונים, ולכן אין לחבוש אותו ולצאת עמו לרחוב בשבת, בגלל שיחשדוהו שהוא הולך להלחם בשבת, וכמו בכל הדברים המוזכרים במשנה.

[ויש בכך איסור מדברי חכמים הנקרא 'מראית העין'. ומטעם זה אין ללבוש את הדברים הללו בשבת גם בתוך הבית, ש'כל דבר שאסרוהו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור לעשותו'].

ואזרח שאינו חייל שיש בביתו 'מדי צבא', אין ללבוש אותם ולצאת איתם בשבת לרחוב, שמאחר ויש איסור לאזרח שאינו חייל ללבוש מדים, אין זה נחשב עבורו 'מלבוש' אלא 'משא' והדבר אסור מדברי חכמים, [ואף שיש מהפוסקים שהקלו בענין זה, שמותר לאזרח לצאת עם מדי צבא, אבל טוב להחמיר בזה כשאפשר].

 

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד