לימוד משנה - י"ד שח"ט ד"ם מה זה?

מסכת שבת פרק ח' משנה א'. בשיעור שלפנינו יבואר מה השיעור שעליו מתחייבים בהוצאה בשבת, ונראה שיש שיעור שונה למאכל או משקה.

 

פרק ח' משנה א'

 

אדם שמוציא 'יין' מביתו לרחוב בשבת, על איזה כמות הוא מתחייב להביא 'קרבן' לכפרה?

בפרק הקודם למדנו, שיש איסור מן התורה לעשות פעולה של 'הוצאה' בשבת, והיא אחת משלושים ותשע המלאכות שאסרה התורה לעשות בשבת.

אופני האיסור הם, הוצאת דברים שאינם נצרכים לגוף האדם [כמו בגדים ותכשיטים שונים] מביתו לרחוב [מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים'], או הכנסתם מהרחוב אל הבית [מ'רשות הרבים' ל'רשות היחיד'].

ודוקא במקום שאין בו 'עירוב' [חוט או גדר המקיפים את השכונה או הישוב] אסור להוציא ולהכניס, אבל כאשר יש במקום 'עירוב' הדבר מותר.

 

במשניות הקודמות למדנו, שאף שהתורה אוסרת באיסור 'הוצאה' להוציא ולהכניס גם דברים קטן שאינם חשובים וראויים לשימוש, בכל זאת בכדי לחייב את האדם בעונש [מיתת בית דין אם עושה את העבירה בכוונה ובמזיד], ובכפרה [להביא 'קרבן חטאת' לבית המקדש אם עשה את העבירה בשגגה], צריך לעשות 'הוצאה' של חפץ בגודל מסוים הראוי לשימוש.

וכבר למדנו [בסוף הפרק הקודם] מהם הכמויות של מאכלים שונים, של בני אדם ובעלי חיים, שעל פחות מהם לא חייבים להביא 'קרבן חטאת' לבית המקדש ככפרה על חילול השבת באיסור 'הוצאה' [שכך נמסרה 'הלכה למשה מסיני', שחיובי התורה באיסורי שבת יהיו דוקא בשיעורים אלו ולא בפחות מהם].

במשנה שלפנינו נלמד על כמויות של משקים שונים, שעל פחות מהם אין חיוב הבאת קרבן ככפרה על האיסור, אף שיש איסור תורה גם על פחות מכמות זו [שגם 'חצי שיעור' אסור מן התורה].

ישנם שבעה סוגי משקים: 1. יין. 2. דבש. 3. שמן. 4. חלב. 5. טל. 6. דם. 7. מים. משנתינו מלמדת מהי הכמות המחייבת באיסור 'הוצאה' של כל אחד מהמשקים הללו.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המוציא יין – אדם שמוציא בשבת מביתו לרחוב 'יין', הכמות המינימלית בכדי להתחייב על הוצאתו עונש וכפרה הוא -

כדי מזיגת הכוס – בכמות יין שהיו רגילים בזמנים הקדומים לשים בכוס ו'למוזגו' עם מים בכדי לברך עליהם את 'ברכת המזון'.

ביאור הדברים: שבזמנים ההם היו היינות חריפים מאוד ולא ראויים לשתיה כשהם חיים, ולצורך שתייתם היו מערבים ביין כמות גדולה של מים, פעולה זו נקראת 'מזיגה'. הרגילות היתה לערב בתוך כוס רבע יין ושלשת רבעי מים.

יש מצוה מדברי חכמים לברך את 'ברכת המזון' לאחר הסעודה תוך כדי אחיזת כוס של יין ביד, והכמות המינימלית של היין לצורך לקיום מצוה זו הוא 'רביעית' [86 מ"ל, שזה בגימטריא 'כוס'].

לכן אומרת המשנה, שהכמות המינימלית להתחייב על הוצאת יין היא בשיעור של 'מזיגת הכוס', כלומר בכמות שניתן לקיים בה את מצות 'כוס של ברכה', שזה 'רבע רביעית' [כ- 22 מ"ל], שהרי היו מערבים יחד עם היין עוד שלשת רבעי מים,

[וכאשר ממלאים את הכוס בכמות של 'רביעית', כמות היין שבתוכו היא 'רבע רביעית'].

ואגב, מה שכתבה המשנה כמות של 'מזיגת הכוס' ולא כתבה בפירוש 'מזיגת רביעית', הוא כדי ללמד אותנו אגב דיני ה'הוצאה' בשבת הלכה נוספת, שאדם הרוצה לקיים את מצוות 'כוס של ברכה' צריך להחזיק כוס המלאה בכמות של רביעית לכל הפחות.

חלב – כמות החלב שעליה מתחייבים על הוצאתו בשבת מרשות לרשות, היא -

כדי גמיעה – בכמות שאדם בינוני מסוגל לבלוע בפעם אחת [והמשנה השתמשה עם המילה 'גמיעה', על פי מה שכתוב בתורה בבקשתו של אליעזר עבד אברהם מרבקה: 'הגמעיני נא מעט מים מכדך'].

שיעור זה הוא דוקא לחלב היוצא מבהמה טהורה, שהוא ראוי לשתיית אדם, אבל חלב היוצא מבהמה טמאה שאסור לשתותו, שיעור הוצאתו בכדי להתחייב על כך הוא בכמות קטנה מאוד המספיקה כדי למרוח אותו על גבי עין חולה [שהחלב היה משמש בזמנים ההם כסגולה למחלות עיניים].

דבש – בכדי שאדם יתחייב בכפרה כאשר הוא מוציא דבש באיסור, עליו להוציא לכל הפחות כמות - 

כדי ליתן על הכתית – כמו שמניחים על גבי פצע שיש בגב החמור או הסוס [שזו היתה רפואתם].

ואף שהדבש ראוי למאכל אדם, בכל זאת כמות השימוש בו לרפואה קובעת את החיוב, מאחר שהיו נוהגים להשתמש בו גם לצרכים אלו, וכמות זו היא קטנה יותר, והולכים בכך להחמיר על האדם המוציאו, שגם על הוצאת הדבש בכמות קטנה זו הוא חייב בעונש ובכפרה [שגם צורך רפואי הוא דבר חשוב בעיני האדם, ולכן כמות המספיקה לכך מחייבת באיסור 'הוצאה'].

שמן – המוציא שמן בשבת באיסור, הכמות המינימלית המחייבת את המוציאו היא -

כדי לסוך אבר קטן – בכמות המספיקה לסיכת [מריחת] האצבע הקטנה שברגל תינוק בן יומו, וזו כמות קטנה מאוד, ומאחר שהיו נוהגים להשתמש עם השמן גם לצורך סיכת התינוק, לכן מחמירים על המוציאו שאפילו בכמות זו הוא חייב עונש וכפרה.

מים – אדם המוציא מים באיסור, הכמות המחייבת אותו בעונש וכפרה היא -

כדי לשוף בהם את הקילור – מאחר והשימוש במים בזמנים הקדומים היה גם לצורך רפואי - להמיס איתם תרופות יבשות בכדי שיהיה ניתן למורחם בעין חולה, לכן כמות זו אף שהיא קטנה ביותר היא הקובעת את שיעור החיוב על הוצאתו בשבת.

ושאר כל המשקין – אם אדם מוציא משקים שמשתמשים בהם לשתיה בלבד ולא לרפואה [שתיה מתוקה וכדומה],

ברביעית – הכמות המינימלית שעליה חייבים בעונש וכפרה הוא 'רביעית' [86 מ"ל], ועל פחות מכך פטור, מאחר שמשקה פחות מ'רביעית' אינו מרווה את הצמאון כלל, וממילא הוא אינו חשוב בעיני בני אדם.

וכן אם אדם מוציא 'דם' או שהוא אסף 'טל' ומוציאו לצורך מסוים, שיעור החיוב בו הוא ב'רביעית' ולא פחות, מאחר שהדם והטל נחשבים גם הם ל'משקים'.

וכל השופכין ברביעית – גם אם אדם מוציא מים מאוסים שאינם ראויים לשתיה [מי שטיפת הבית, או מי רחיצת הגוף וכדומה], הכמות המחייבת בהם היא 'רביעית' ולא פחות מכך, מאחר שעם פחות מרביעית אין שום שימוש לצרכי האדם.

רבי שמעון אומר: כולן ברביעית – לפי דעת רבי שמעון, גם חמשת המשקים המוזכרים בתחילת המשנה: יין, חלב, דבש, שמן ומים, שיעור ה'הוצאה' המחייבת בהם הוא 'רביעית' ולא פחות, שלפי דעתו אין להתחשב בכך שהם משמשים עבור רפואה או סיכה, אלא הולכים לפי רוב השימוש בהם, והוא לצורך שתייתם או אכילתם.

ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן – כלומר, שאף רבי שמעון מודה לשיעורים שאמר 'תנא קמא', אלא שלפי דעתו הם נאמרו רק באופן שהאדם לקח את הכמות הקטנה בכל משקה [ביין 'רבע רביעית' ובחלב 'כדי גמיעה' וכו'] והוא שמר כמות זו במקום צנוע ושמור, שפעולה זו מוכיחה שהוא מחשיב כמות זו לשימושו האישי, ולכן הוא חייב גם על כמות כזו,

אבל אם אדם לא הצניע כמות כזו, הולכים בכל המשקים אחרי השימוש העיקרי שהוא לשם שתיה ואכילה, והכמות המחייבת בכולם היא 'רביעית' ולא פחות.

אבל לדעת 'תנא קמא', בכל משקה שיש בני אדם שמשתמשים בו לצרכים רפואיים, והכמות שבה משתמשים לצורך רפואי קטנה יותר מהכמות הנצרכת לשתיה, הולכים בזה אחרי הצורך הרפואי לחומרא, שגם אם הוציא האדם את הכמות הקטנה המשמשת לרפואה, הוא מתחייב בכפרה.

ה'תנא קמא' ורבי שמעון נחלקו בדבר נוסף: במשניות הקודמות למדנו כלל בהלכה של איסור 'הוצאה', שכל דבר שאינו שימושי עבור האדם, אין חייבים על הוצאתו, אבל אם אדם 'הצניע' חפץ קטן שאינו שימושי בדרך כלל בגלל קוטנו או מאיסותו, אם הוא מוציאו אחר כך בשבת חייב להביא 'קרבן חטאת' לכפרה, מאחר והצנעתו מוכיחה שבשבילו הוא שימושי.

על פי כלל זה, אדם שמצניע חפץ שאינו חשוב לשאר בני אדם, הוא חייב אם מוציאו בשבת גם אם הוא קטן ביותר ['כל שהוא'], ואילו רבי שמעון אומר במשנה שגם המצניע חפץ כזה חייב על הוצאתו רק בשיעורים שאמר 'תנא קמא' בתחילת המשנה ['לא נאמרו שיעורים הללו אלא למצניעיהם'], אבל על פחות מכך גם האדם המצניעו אינו חייב על הוצאתו.

[לסיכום, 'תנא קמא' ורבי שמעון נחלקו בשתי הלכות: א. מה דין ההוצאה של 'משקים' שמשתמשים בהם גם לצרכים רפואיים, ל'תנא קמא' חייבים לפי הכמות הנצרכת לרפואה - לחומרא, ואילו לדעת רבי שמעון חייבים על הוצאת כל המשקים רק בשיעור 'רביעית'. ב. מה דינו של 'המצניע' משקים, לדעת תנא קמא הוא חייב על הוצאתם בכל כמות, ולרבי שמעון חייב רק בשיעור שמשתמשים בהם לרפואה].

 

הלכה בימינו

 

הערה: כל כמויות המשקים שנאמרו במשנה בענין איסור 'הוצאה' בשבת,  הם לענין חיוב 'קרבן חטאת' למוציא בשגגה, או לענין עונש סקילה למוציא במזיד.

אבל גם על הוצאת כמות קטנה יותר יש איסור תורה כפי שביארנו בדברי הפתיחה. לכן אין במשנה זו ובמשניות הבאות [בהן נלמד על שיעורי ההוצאה של חפצים שונים], הלכות שניתן ללמוד מהן 'הלכה למעשה'.

 

 

 

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד