לימוד משנה - איך היו מתיכים זהב?

מסכת שבת פרק ח' משנה ד'. במשנה זו יתבאר מה השיעור של הוצאת כל מיני חפצים שונים בכדי להתחייב על הוצאה בשבת.

 

פרק ח' משנה ד'

 

מהו השימוש הנפוץ ב'סיד'?

בזמנינו משתמשים בו לצביעת קירות ובתים. אבל במשנה שלפנינו נראה, שבזמנים הקדומים היה לו שימוש מענין נוסף, שונה לגמרי מהנהוג בזמנינו!

במשניות הקודמות למדנו על שיעורים וכמויות של חפצים שונים, אימתי חייב אדם כשהוא מוציאם באיסור מרשות לרשות בשבת, ואימתי אף שפעולת ההוצאה אסורה, הוא אינו חייב על כך כפרה בהבאת 'קרבן חטאת'.

במשנתינו מובאים דוגמאות של 'כלי מלאכה' שונים, ומה שיעוריהן לענין חיוב 'חטאת' על מלאכת 'הוצאה' בשבת של אותם חפצים, [שחיוב כפרה על 'מלאכת הוצאה' הוא רק בדברים וכמויות שיש להם שימוש רגיל לבני אדם, אבל על פחות מכך אף שיש בדבר איסור תורה, אין על כך חיוב].

והכלל בענין זה הוא, שלעולם הולכים אחרי השיעור הקטן ביותר שבו ניתן לעשות את השימוש הרגיל באותו חפץ.

[למשל, חפץ שמשתמשים בו לצרכים שונים, שאם אדם הוציא בשבת באיסור חפץ זה בכמות או בגודל שניתן לעשות בו את אחד מהשימושים הללו, אפילו ששאר השימושים מצריכים כמות גדולה יותר, הוא חייב על כך, שבהלכה זו יש להחמיר ולחייב גם על הכמות הקטנה ביותר הראויה לשימוש בני אדם.

ובסוף משנתינו יבואר, שרבי יהודה מחמיר בזה עוד יותר, שאפילו הוצאת כמות המתאימה לשימוש שאינו רגיל באותו חפץ, אם משתמשים באותה כמות או באותו גודל לפעמים, חייב המוציאו בהבאת 'קרבן חטאת'].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

דבק – אדם שמוציא מרשות לרשות בשבת 'דבק' [כאשר הדבר אסור באיסור תורה, שאין במקום 'עירוב' המתיר טלטול חפצים מרשות לרשות], כמות הדבק שצריך להוציא בכדי להתחייב ב'קרבן חטאת' הוא -

כדי ליתן בראש השבשבת – ציידי העופות היו משתמשים עם קנה ארוך שבצידו האחד היו מחברים חתיכת עץ ומרחו עליה כמות גדולה של דבק, וכאשר העמידו את הקנה כשהעץ עם הדבק בראשו היו העופות נדבקים לקנה וכך יכלו לתופסם. קנה זה נקרא 'שבשבת'.

המשנה מלמדת, ששיעור החיוב בהוצאת 'דבק' הוא בכמות שנוהגים למרוח על ראש ה'שבשבת', מאחר שהוא היה השימוש הרגיל באותם זמנים.

זפת וגפרית – כמות ה'זפת' ו'גפרית' [המשמשים כחומרי איטום] שחייבים על הוצאתם בשבת הוא - 

כדי לעשות נקב – כלומר, בכמות שניתן לאטום בהם כלי שיש בו 'כסף' חי [מה שנקרא בזמנינו 'כספית'], שכאשר מאכסנים חומר זה בכלי, נוהגים לאטום את פתח הכלי ב'זפת' או ב'גפרית' ועושים בהם חור קטן לצורך שפיכת ה'כסף' מתוכו בכמות מבוקרת הנדרשת בכל פעם.

המשנה מלמדת, ששיעור הוצאת 'זפת' או 'גפרית' המחייבת ב'קרבן', היא בכמות גדולה שניתן לאטום בהם את הכלי שבתוכו מונח ה'כסף', [וכוונת המשנה במילים 'כדי לעשות נקב' היא, לכמות שניתן לאטום בה את הכלי באופן שיוכל לעשות בהם חור בגודל הרצוי להוצאת ה'כסף' בלא שאיטום פתח הכלי יתקלקל].

שעוה – אדם המוציא בשבת חומר הנקרא 'שעוה' [שגם בו משתמשים בדרך כלל לצורך איטום חורים], שיעור ההוצאה המחייבת עליו קרבן היא -

כדי ליתן על פי נקב קטן – כלומר, בכמות שניתן לסתום בה נקב קטן שבחבית יין.

ביאור הענין: את היין מאכסנים בחביות חרס, ובזמן שרוצים להשתמש ביין, נוקבים חור קטן בצד החבית בחלקו התחתון בכדי שהיין יצא דרכו בכמות הרצויה, ובכל פעם לאחר גמר הצורך ביין, היו סותמים את החור באמצעות חתיכת 'שעוה'.

המשנה מלמדת, שהחיוב על הוצאת חתיכת 'שעוה' מרשות לרשות בשבת באיסור, היא בכמות שניתן לסתום איתה חור בחבית של יין.

חרסית – לבינה מרוסקת נקראת 'חרסית', ובזמנים הקדומים היו מערבים בה מים ומורחים אותה במקומות שונים לצורך איטום של חורים וכדומה. שיעור ההוצאה המחייבת עליו 'קרבן חטאת' הוא -

כדי לעשות פי כור של צורפי זהב – העוסקים בהכנת תכשיטים וכלי זהב נקראים 'צורפים'. מלאכת ה'צורפות' נעשית באמצעות התכת הזהב המוצק [הגולמי] בתוך כלי, באמצעות הכנסת 'מפוח' שנופח מתוכו אש חמה מאוד בפתח הכלי, וכך הזהב ניתך ונעשה נוזלי וניתן לעשות בו צורות או כלים ותכשיטים שונים.

פתח הכלי שבתוכו 'צורפים' את הזהב הוא רחב יותר ממידת המפוח [כדי שהוא יכנס אליו בקלות], ובכדי שחום המפוח לא יצא מחוץ לכלי, אוטמים את הרווח שבין המפוח לשפת הכלי באמצעות מריחת 'חרסית'. איטום זה נקרא 'עשיית פי כור' [כלומר אטימת פי הכור לצורך מלאכת הצורפות].

המשנה מלמדת, שלדעת 'תנא קמא' רק המוציא 'חרסית' בכמות הנצרכת לאיטום 'פי כור של צורפי זהב' בשבת  חייב על הוצאתו כפרה, אבל על פחות מכך לא, מאחר שאין לו שימוש ראוי.

רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט – 'פטפוט' הם שלשה רגלים שעליהם עומד ה'כור' [שהכלי שבתוכו הזהב העומד להתכה אינו עומד על גבי הקרקע אלא על גבי כסא של שלשה רגלים].

לדעת רבי יהודה, גם על הוצאת פחות משיעור עשיית 'פי כור' חייבים כפרה, מאחר שיש שימוש נוסף שנהגו לעשות עם 'חרסית': עשיית 'פטפוט', כלומר לאטום בו את החריצים שיש ברגלי הברזל שעליהם עומד ה'כור'.

סובין –'סובין' הם הקליפות הדקות שדבוקות לגרעיני החיטה. השיעור המחייב את האדם על הוצאתם בשבת הוא -

כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב – מאחר ולפעמים כאשר לא מצויים פחמים, מבעירים את 'כור הזהב' באמצעות 'סובין' [שגם הם מועילים לצורך התכת הזהב], לכן הוצאתם בכמות שניתן להבעיר בהם את 'פי כור' כראוי, מחייבת את האדם המוציא ב'קרבן חטאת'.

סיד – אדם המוציא 'סיד' נוזלי בשבת, כמות ההוצאה שחייבים עליה כפרה היא -

כדי לסוד קטנה שבבנות – כלומר בכמות סיד שניתן למרוח אותה על גבי אצבע קטנה של נערה.

ביאור הענין: שבזמנים הקדומים בנות ישראל היו מורחות על גופם 'סיד' בכדי לעשות את צבע עורן אדמומי ויפה יותר, וכן בכדי להסיר את השיער ממקומות שונים בגוף, אבל הן לא היו מורחות את הסיד על כל הגוף בפעם אחת, שבאופן זה הן עלולות לבוא לכלל סכנה, אלא הן מרחו אותו על איבר אחד בכל פעם.

המשנה מלמדת שעל הוצאת כמות קטנה שניתן למרוח בה אצבע אחת [שהיא האיבר הקטן ביותר שהיו רגילות הבנות למרוח עליו את ה'סיד' בפעם אחת], מתחייבים בכפרה.

[ואין כוונת המשנה במילים 'קטנה שבבנות' לבנות קטנות ממש, שהרי להן לא היה שום שימוש ב'סיד', אלא כוונתה לאיבר הקטן ביותר של הבנות הגדולות שהיו רגילות למרוח אותו על גופן].

רבי יהודה אומר: כדי לעשות כלכול – 'כלכול' הם השערות שבצדדי הראש [הנוטות כלפי אחורי האוזניים]. לדעת רבי יהודה, שיעור ההוצאה המחייבת ב'סיד' הוא בכמות הנצרכת למריחתו על אותן שערות כדי להשכיבן ולהצמידם לראש, והיא כמות קטנה יותר ממה שאמר 'תנא קמא' [שעל השערות היו הבנות מורחות מעט 'סיד', שמריחה זו נועדה רק להשכבת השערות, אבל על איברי הגוף מרחו כמות גדולה יותר כדי להסיר את השיער לגמרי],

רבי יהודה מחמיר בזה, מאחר שכך היו נוהגות מקצת מהבנות לעשות, וגם על שימוש שאינו השימוש הרגיל יש לחייב.

[רבי יהודה נחלק במשנתינו על 'תנא קמא' בשתי הלכות, ובשתיהן הוא מחמיר יותר מ'תנא קמא': בשיעור המחייב בהוצאת 'חרסית' ובהוצאת 'סיד', וכמו כן הוא נחלק על 'תנא קמא' במשניות הקודמות לענין שיעור ההוצאה המחייבת ב'חבל' וב'גמי', שלפי דעת רבי יהודה שיעור החיוב הוא קטן יותר – כדי מדידת רגל של ילד קטן.

בשלשת ההלכות הללו הם נחלקו בסברא אחת, האם יש להחמיר ולקבוע הלכה באיסורי שבת על פי שימוש שאינו רגיל כל כך, או שיש ללכת אחרי השימושים הרגילים שבכל כלי או חפץ. שלפי דעת 'תנא קמא' יש ללכת אחרי השימוש הרגיל בכל כלי או חפץ, ואילו לדעת רבי יהודה, ניתן לקבוע חיוב גם על פי שימוש שאינו רגיל כל כך.

לכן, אף שהשימוש הרגיל ב'חרסית' הוא לאיטום 'פי כור', בכל זאת מחמיר רבי יהודה שחייבים אף על הוצאת כמות המספיקה למריחת סדקי ה'פיטפוט', מאחר ולפעמים היו משתמשים בו גם לצורך זה. וכן שיעור החיוב על הוצאת 'סיד' הוא בעשיית 'כלכול', מאחר ולפעמים היו עושים זאת, אף שהשימוש הרגיל בו הוא מריחתו על גבי האיברים.

וכן בענין החיוב על הוצאת 'חבל' ו'גמי', אף שהשימוש הרגיל בהם הוא עשיית לולאות או אוזניים לכלים שונים, בכל זאת חייבים בשיעור מדידת מנעל לקטן, מאחר שלפעמים משתמשים בהם לצורך זה].

רבי נחמיה אומר: כדי לעשות אנדיפי – רבי נחמיה מחמיר אף יותר מרבי יהודה, ולדעתו חייב האדם בהבאת 'קרבן חטאת' גם אם הוציא כמות קטנה מאוד של 'סיד', שאותה ניתן למרוח על גבי השערות הדקות הגדלות מעל הלחיים בסמוך לאוזניים [בכדי להשיר אותם, ומאחר והם דקות וקטנות, מריחת כמות קטנה מועילה להסרתם מהגוף],

שמאחר ולפעמים היו הבנות משתמשות ב'סיד' גם לצורך זה, ולכן יש לחייב על הוצאת כמות זו 'קרבן חטאת' שימוש כזה.

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד