לימוד משנה - היית בלויה של חגבים?

מסכת שבת פרק ט' משנה ז'. בשיעור זה נמשיך לבאר דיני הוצאה בשבת, ונראה שאם אדם הוציא ארגז ובתוכו מספר חפצים, הוא יהיה חייב רק על הוצאה אחת. וכן ירק ארוך שאדם הוציא את חלקו, לא מתחייב בהוצאה.

 

פרק ט' משנה ז'

 

האם ידעת, שישנם 'חגבים' ['ארבה'] שהתורה מתירה לאוכלם?

בתורה נאמר, שאף שאסור לאכול את 'שרצי העוף', מותר לאכול 'חגבים' כאשר יש בגופם סימני טהרה מסוימים [כך כתוב בתורה: 'אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף... אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ... וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ'].

[ה'חגב' - הוא סוג של מכרסם שמנתר וקופץ ממקום למקום באמצעות שתי רגליים ארוכות וחזקות. הם חיים בלהקות גדולות, ויכולים להשמיד במהירות יבולים ענקיים].

בזמנינו אנו לא בקיאים בסימני הטהרה, וכמו כן אין לנו 'מסורת' מאבותינו לאיזה ממיני ה'ארבה' קוראים 'חגב', ולכן ברוב המקומות לא אוכלים 'חגבים' [מלבד בחלק מקהילות יוצאי תימן, שיש להם 'מסורת' על מיני חגבים מסוימים שהם טהורים וששמם 'חגב', ולכן הם אוכלים אותם].

במשנה שלפנינו נלמד על כמה סוגי 'חגבים', ומה הוא שיעור הוצאתם בשבת מרשות לרשות באיסור, כדי לחייב את המוציא בכפרה של 'קרבן חטאת'.

כמו כן, מובאים במשנתינו דוגמאות של חפצים נוספים, ושיעור הוצאתם בשבת.

 

בפרקים הקודמים למדנו כלל בהלכה של שלשים ותשע מלאכות שבת, שאם אדם עשה כמה מלאכות מתוך שגגה, שהוא לא ידע שהפעולות הללו אסורות, כאשר הוא יזכר באיסורים שעשה, עליו להביא 'קרבן חטאת' אחד, ובקרבן זה הוא מתכפר על כל הפעולות האסורות.

אבל אם הוא נזכר בחלק מהפעולות האסורות שעשה אבל לא בכולם, ורק לאחר ש'קרבן חטאת' שהביא לבית המקדש הוקרב הוא נזכר שעשה פעולות אסורות נוספות, עליו להביא 'קרבן' נוסף, שהקרבן הראשון לא כיפר על מה שלא ידע בשעת הקרבתו.

משנתינו מוסיפה ומלמדת הלכה נוספת בענין זה: שאם אדם עשה פעולה של איסור 'הוצאה' בשבת בשגגה, על ידי שהוציא כלי גדול שבתוכו מונחים חפצים שונים, ולאחר מכן הוא נזכר בהוצאת חלק מהחפצים שהיו מונחים בכלי הגדול והוא הביא על כך 'קרבן',

אם לאחר הבאת ה'קרבן' הוא נזכר שהוציא חפצים נוספים בכלי הגדול, הוא אינו חייב להביא על כך 'קרבן' נוסף, מאחר ופעולת הוצאת הכלי הגדול נחשבת ל'מלאכה אחת', ואין לחייב שתי קרבנות על 'מלאכה אחת' [שהכלי אוגד בתוכו את כל החפצים, ואין זה נחשב שהוא הוציא כל חפץ בפני עצמו].

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המוציא קופת הרוכלין – 'קופת הרוכלים' היא מעין סל גדול שבתוכה מונחים כלי בשמים וקישוטי נשים לצורך מכירתם. אדם שהוציא סל זה בשבת באיסור [במקום שאין בו 'עירוב'],

אף על פי שיש בה מינין הרבה – אפילו שיש בתוך ה'קופה' הרבה חפצים שונים זה מזה, והיה מקום לומר שהוצאת כל חפץ נחשבת ל'מלאכה' בפני עצמה,

וממילא אם הוא נזכר בהוצאת חלק מהחפצים שהיו מונחים ב'קופה' והביא על כך 'קרבן חטאת', ולאחר מכן הוא נזכר בהוצאת חפצים נוספים שהיו ב'קופה', הוא יתחייב קרבן נוסף, בכל זאת קובעת המשנה שההלכה אינה כך, אלא -

אינו חייב אלא חטאת אחת – שמאחר וה'קופה' מאגדת את כל החפצים יחד, אין זה נחשב שהוא עשה כמה פעולות של 'הוצאה', אלא פעולה אחת בלבד, ולכן הקרבן הראשון שהביא מכפר לו על הוצאת ה'קופה' לגמרי.

 

עכשיו המשנה חוזרת ומלמדת מה הם 'שיעורי ההוצאה' בחפצים ודברים שונים:

זרעוני גינה – אם אדם הוציא בשבת מרשות לרשות באיסור, זרעים של ירקות כדי לזורעם בשדה, אף שהם ראויים למאכל אדם, אין שיעור הוצאתם לענין חיוב הבאת 'קרבן חטאת' כשאר מאכלי האדם – 'כגרוגרת' [כגודלה של תאנה יבשה], אלא -

פחות מכגרוגרת – שמאחר שהוא החשיב את הזרעים כדבר בפני עצמו – לזריעה, ללא קשר לשימושו הרגיל – למאכל, לכן גם על הוצאתם בכמות קטנה מעט מכמות של 'גרוגרת' הוא חייב 'חטאת'.

רבי יהודה בן בתירא אומר: חמשה – לפי דעתו אפילו בשיעור קטן יותר חייב על הוצאת הזרעים, שלחמשה גרעיני זרעים בלבד כבר יש חשיבות אצל בעליהם, ולכן יש להחשיב הוצאה זו כראויה וחשובה להתחייב עליה 'חטאת'.

עכשיו המשנה מפרטת את שיעורי ההוצאה בשלשה מיני זרעים, החשובים יותר מ'זרעוני גינה':

זרע קשואין – אדם שמוציא זרעי קישואים, הכמות המינימלית של הוצאתם לענין חיוב 'חטאת' הוא -

שנים – על הוצאת שני זרעים מהם חייב 'חטאת', מאחר שהקישואים הוא מין זרע חשוב יותר משאר זירעוני הגינה [וגם 'תנא קמא' הסובר בזרעוני גינה ששיעור הוצאתם הוא 'פחות מכגרוגרת', הוא מודה שבזרעי קישואים שיעור ההוצאה הוא שנים בלבד מחמת חשיבותם].

זרע דלועין – גם שיעור הוצאת 'זרעי דלועים' שזה מין ירק חשוב, נמוך משאר זירעוני הגינה ולכן המוציאם חייב בהבאת 'חטאת' כשמוציא -

שנים – כלומר על הוצאת שני זרעים ממנו.

זרע פול המצרי – כמו כן שיעור ההוצאה על זרע של מין ירק הנקרא 'פול המצרי' הוא -

שנים – כמו בקישואים ודלועים. והסיבה לשיעור הנמוך בשלשתם יותר משאר זרעוני הגינה הוא, חשיבותם הרבה לבני אדם בזמנים הקדומים.

חגב חי טהור – אדם שמוציא בשבת מרשות לרשות באיסור 'חגב', שזה מין שרץ העוף, שיעור הוצאתו המחייב ב'קרבן חטאת' הוא -

כל שהוא – המוציא 'חגב' אחד בלבד חייב להביא על הוצאתו 'קרבן חטאת' לצורך כפרה,

שמאחר ובזמנים הקדומים היה נוהגים לתת לילדים קטנים לשחק עם 'חגבים' חיים, ואפילו 'חגב' אחד היו מצניעים עבור הילדים לצורך משחקם, לכן הוא נחשב ראוי לשימוש האדם וחייבים על הוצאתו.

המשנה מדגישה 'חגב חי טהור', מאחר שאת החגבים הטמאים לא היו המבוגרים נותנים לילדים לשם משחק אפילו כשהם היו בחיים, שחששו שתוך כדי משחק ימותו ה'חגבים' בידי הילדים, והם עלולים לאכלם באיסור. לכן אין לחייב על הוצאתם 'חטאת' שהרי אין בהם שום שימוש. ובהמשך המשנה נראה שרבי יהודה חולק על כך.

מת – אבל מי שמוציא בשבת 'חגב טהור מת', שהילדים אינם משחקים איתו, שיעור הוצאתו הוא -

כגרוגרת – כמו שאר מאכלי האדם שזה שיעורם, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים.

[ושיעור זה אמור דוקא על מין שרץ ששמו 'חגב', שאותו מותר לאכול כפי שכתוב בתורה 'אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף... וְאֶת הֶחָגָב'. אבל מיני 'ארבה' אחרים שאין עליהם מסורת מאבותינו ששמם 'חגב' אין לאכול, וממילא אף שהוצאתו אסורה מן התורה, לא חייבים על הוצאתו 'קרבן חטאת', שהרי הוא לא ראוי לשום שימוש].

ציפורת כרמים – אדם שמוציא מין חגב טהור המצוי בין ענפי עצי דקל, שיעור הוצאתו שונה משאר ה'חגבים הטהורים' -

בין חיה בין מתה כל שהוא – שאפילו כשהוא 'מת' ואינו ראוי למשחק הילדים אלא לאכילה, חייבים גם על הוצאת 'ציפורת' בודדת 'קרבן חטאת'. המשנה מבארת את טעם הדין -

שמצניעין אותה לרפואה – שאת סוגי החגבים הללו מצניעים כדי להשתמש בהם בכדי להוסיף חכמה ופיקחות, [שאכילתה גורמת לחכמה], ולכן שיעור הוצאתה אינו כ'מאכל' בלבד אלא כחומר רפואי, שגם 'כל שהוא' מהם נחשב ראוי לשימוש, ולכן חייבים על הוצאתו 'חטאת'.

רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא, כל שהוא – לפי דעת רבי יהודה, לא רק על הוצאת 'חגב חי טהור' חייבים בהוצאת 'כל שהוא' מהם, אלא שיעור זה אמור גם על הוצאת חגבים טמאים, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו – שלפי דעת רבי יהודה לא היו חוששים לתת לילדים לשחק איתם, שאם הם ימותו בידי הילדים הקטנים, לא יאכלו אותם, שדרך הילדים לעשות 'לוויה' לחגבים מתים, ולא לאוכלם. ומאחר והיו נוהגים להצניע גם את הטמאים עבור משחק הילדים, ממילא גם חגב אחד נחשב ראוי לשימוש בני אדם וחייבים על הוצאתו 'קרבן חטאת'.

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד