לימוד משנה - הוציא סוכריה בפה חייב?

מסכת שבת פרק ז' משנה ד'. בשיעור זה יבואר מה הכמות שעליה חייב בשבת בדברים מסוימים אם הוציאם לרשות אחרת.

 

פרק ז' משנה ד'

 

מהי כמות האוכל המינימלית שעליה חייבים באיסור 'הוצאה' בשבת?

במשנה שלפנינו [וכן במשניות ובפרקים הבאים] נלמד מהם השיעורים הקטנים ביותר, שהמוציא אותם מ'רשות' ל'רשות' במקום שאין 'עירוב' בשבת, מתחייב על כך 'קרבן חטאת' [כלומר, להביא בהמה ולהקריבה בבית המקדש בזמן שהוא קיים, אבל המשנה אינה עוסקת באיסור 'הוצאה', אלא בחיוב על ה'הוצאה', שהרי האיסור להוציא הוא גם בשיעור קטן, וגם 'חצי שיעור אסור מן התורה' כפי שלמדנו במשנה הקודמת].

בתחילה מלמדת המשנה מהו שיעור ה'הוצאה' של מאכלי בעלי החיים, ואחר כך מלמדת המשנה מהו שיעור ה'הוצאה' של מאכלי האדם, שעל פחות משיעור זה לא חייבים 'קרבן' על הוצאתם בשבת מרשות לרשות.

 

בנוסף מלמדת המשנה, באילו מקרים ניתן לצרף סוגים שונים של מיני מאכל לכדי שיעור חשוב שחייבים על הוצאתו [כלומר, שמוציא חתיכה קטנה מכמה מיני מאכל, ואין בכל אחד מהם שיעור חשוב להתחייב על הוצאתו], ובאלו מקרים אין מצטרפים לשיעור אחד חשוב.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המוציא תבן – מי שמוציא בשבת מרשות לרשות 'תבן', שהוא הקש העבה שבתבואה [החלק התחתון של גבעולי החיטים והשעורים], והוא משמש בעיקר כמאכל לפרות,

כמלא פי פרה – הוא אינו מתחייב בהבאת 'קרבן' לבית המקדש, אלא כאשר הוא מוציא לכל הפחות כמות הנכנסת לפיה של 'פרה' בפעם אחת. 

עַצָה – אם אדם עושה איסור 'הוצאה' בשבת עם 'עצה', שהוא גבעול הקטניות, והוא אינו ראוי למאכל פרה אלא הוא משמש בעיקר למאכל הגמלים, שיעור החיוב על הוצאתו הוא -

כמלא פי גמל – כלומר, לכל הפחות כמות הנכנסת לפיו של הגמל בפעם אחת.

עמיר – הוצאת ה'עמיר', שהם השיבולים הדקות בתבואה [החלק העליון בקשי החיטים והשעורים], שיעורו הוא -

כמלא פי טלה – שמאחר ועיקר השימוש בו הוא למאכל 'בהמות דקות' - הכבשים הצעירות [שהם הנקראים 'טלאים'], לכן הכמות המחייבת 'קרבן' היא רק בכמות הנכנסת לפיו של ה'טלה' בפעם אחת.

עשבים כמלא פי גדי – מי שמוציא בשבת 'עשבים' רכים, שעיקר מאכלם לגדיים [צעירי העיזים],  השיעור הקובע את חיובו הוא בכמות הנכנסת לפי הגדי בפעם אחת [והוא שיעור קטן יותר מהנכנס לפיו של הטלה. ומאחר שהגדי אינו מסוגל לאכול 'עמיר' אלא רק עשבים, לכן שיעור הוצאת ה'עמיר' הוא כמלא פי הטלה].

עלי שום ועלי בצלים – המוציא בשבת באיסור עלים של שום ובצל הגדלים מעל גבי האדמה, שיעור הוצאתם תלוי:

לחים, כגרוגרת – אם הוציאם כשהם לחים, ואז הם ראויים למאכל אדם, כמות המינימום להתחייב היא ב'כגרוגרת', כלומר כגודלה של תאנה מיובשת.

וכל מאכלי האדם שיעורם הוא 'כגרוגרת' כפי שנראה בהמשך המשנה, ומאחר ועיקר השימוש בעלי השום והבצל כשהם לחים הוא למאכל האדם, לכן קבעו חכמים ששיעורו ב'כגרוגרת',

[ומטעם זה, אם הוציא ממנו כמות המספיקה ל'מלוא פי גדי' שזה כמות קטנה יותר מ'כגרוגרת', אינו חייב ב'קרבן חטאת'].

יבשים כמלא פי גדי – אבל אדם המוציא בשבת עלי שום ובצל יבשים באיסור, שיעורו בכמות הנכנסת לפי הגדי, מאחר שבאופן זה אין הם ראויים למאכל אדם אלא רק למאכל הגדיים כמו שאר העשבים, ולכן גם שיעורם הוא כמו 'עשבים' – 'כמלא פי גדי'.

ואין מצטרפין זה עם זה – אם אדם הוציא בשבת כמה סוגים מהמאכלים שנכתבו במשנה עד עכשיו ['תבן', 'עצה', 'עמיר', 'עשבים'], ובכל אחד מהם לא היה שיעור הראוי להתחייב עליו [למשל, שהוא הוציא 'תבן' פחות משיעור 'כמלא פי פרה', ביחד עם 'עצה' פחות מכמות של 'כמלא פי גמל'], מאכלים אלו אינם מצטרפים כדי להחשיב את ההוצאה ולחייב את המוציא 'קרבן חטאת',

מפני שלא שוו בשיעוריהן – שהרי כל מאכל ראוי לסוג בעל חיים אחר, ולכן כאשר אין בכל מאכל בפני עצמו את השיעור הראוי לבעל החיים האוכל אותו, אין חיוב להביא 'קרבן חטאת',

[אבל אם שני סוגי המאכלים כן שוים בשיעוריהם, למשל 'עשבים' עם 'עלי שום ובצל' כשהם יבשים, ששיעור שניהם ב'כגרוגרת', מצטרפים יחד לענין חיוב 'קרבן חטאת'].

המוציא אוכלים כגרוגרת חייב – אדם המוציא כל דבר המשמש מאכל עבור בני אדם, הכמות המינימלית שעליה הוא מתחייב להביא 'קרבן חטאת' היא 'כגרוגרת', כלומר כמות של תאנה מיובשת.

ומצטרפין זה עם זה – אם אדם הוציא כמה מאכלים שונים של בני אדם, ובכל אחד מהם היה פחות מ'כגרוגרת',  אם בכולם יחד יש יותר מ'גרוגרת' חייב על הוצאה זו 'קרבן חטאת',

מפני ששוו בשיעוריהן – שמאחר שהכמות המחייבת בכל סוגי מאכלי האדם שוה - 'כגרוגרת', לכן אין הבדל מהו השיעור שיש בכל סוג מאכל שמוציא, אלא כל המאכלים נחשבים כדבר אחד - 'מאכל אדם', והם מצטרפים להשלים לשיעור של 'גרוגרת'.

חוץ מקליפיהן וגרעיניהן – הקליפות והגרעינים של מאכלי האדם, שאינם ראויים למאכל האדם [למשל ב'פירות הדר' שיש להם קליפה וגרעינים, והם אינם ראויים למאכל האדם אלא זורקים אותם],  

ועוקציהן – וכן זנבות הפירות שאינם ראויים למאכל אדם,

וסובן ומורסנן – כמו כן קליפות החיטים והשעורים שמופרדים מהחיטה לפני שעושים ממנה לחם או עוגה, [ה'סובין' הם הקליפה העבה המופרדת מהחיטה בשדה בזמן ה'דישה', וה'מורסן' הוא הקליפה הדקה הדבוקה לגרעיני החיטה  והיא מופרדת ממנה לאחר טחינת החיטים על ידי 'נפה'],

כל הדברים הללו, מאחר שהם לא ראויים למאכל אדם בפני עצמם, הם לא מצטרפים להשלים את שיעור המאכל ל'גרוגרת'.

רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן – גם רבי יהודה מודה, שהקליפות והגרעינים של כל הפירות והירקות אינם מצטרפים לשיעור ההוצאה – ל'כגרוגרת',

והוא נחלק על דברי 'תנא קמא' רק בקליפת קטנית הנקראת 'עדשים', שנוהגים לבשלם עם קליפתם הדבוקה בהם, וכך הם נאכלים, שמאחר שאוכלים את הקליפות יחד עם העדשים, הם נחשבים חלק מהמאכל ומצטרפים לשיעור 'גרוגרת',

אבל לדעת 'תנא קמא' גם קליפות העדשים אינם מצטרפים לשיעור 'גרוגרת', מאחר שהם לא נאכלים בפני עצמם.

 

הלכה בימינו

 

הערה: כבר ביארנו במשנה הקודמת, שכל ה'שיעורים' והכמויות שאנו לומדים בענין איסור 'הוצאה' בשבת, אינו נוגע למעשה בזמנינו, מאחר שגם בהוצאת 'חצי שיעור' יש איסור תורה. וכל ה'שיעורים' הללו אמורים רק לזמן שבית המקדש בנוי, לענין הבאת 'קרבן חטאת' בכדי לכפר על חילול השבת.

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד