מה זה בעל תשובה?

מהו בעל תשובה? איש הבוהמה התל-אביבי בן ישראל לוין לא נרתע, ופותח מערכה חדשה בחייו
הגדל

 

הוא נסיך של עולם המחזאות הישראלית, מוקף בכל צדדיו ביוצרים מחוננים וביצירות עמוקות ונחשבות. בגיל מתקדם, לאחר שרכש ידע מקיף במחזות כל ההוגים מכל הזרמים, הוא מתחיל להעמיק ולפשפש באוצרות היהודיים ולגלות את קסמם איש הבוהמה התל-אביבי בן ישראל לוין לא נרתע, ופותח מערכה חדשה בחייו.

 

הוא יוצא במסע עמוק ומרתק שבמהלכו הוא מגלה את שושלת אבותיו הקדושים ודבק בדרכם את המסקנות הוא ממהר להמחיז בהצגה על טהרת הקודש 

 

"בכל בוקר, כשאני יוצא לרחוב התל-אביבי והכיפה הגדולה מבדילה אותי מכולם, אני מוצא את עצמי מותקף בעשרות שאלות: מה זאת תשובה? מהו בעל תשובה? מה זה אומר לי? מהי המסגרת של עולם התשובה, של מי שהיה שם, בחילוניות, ועכשיו כבר לא?על השאלות האלו, אני זה שצריך להשיב בכל פעם שאני נכנס לבית הכנסת ושם לב לשׁונות שלי. זה חלק בלתי נפרד מההוויה של בעל תשובה".

 

מונולוג פולשני זה, פותח את פגישתנו עם בן ישראל לוין, חוזר בתשובה לא אופייני, כבן 51. כשאני פוגש אותו, במסעדה תל אביבית כשרה למהדרין - חזון לא מאוד נפרץ בעיר החילונית - הוא מציג את עצמו כבעל תשובה. אני שואל אותו מיד מה זה אומר בשבילו בעל תשובה, ולוין, מוכן מהבית, משרטט לי את התמונה.

 

"אדם חילוני, יהיה מיקומו החברתי אשר יהיה, נמצא במקום רגוע מבחינות מסוימות. רגוע, הכוונה שהוא לא מתחבט, לא מצטדק, ומרגיש נוח. אותו דבר גם אדם דתי וחרדי, שנולד וגדל כך. הוא נמצא במקומו הטבעי, הוא מרגיש בבית.

 

"בהרבה נקודות בחיים, אני מקנא באנשים כאלו. בשבילי, החוזר בתשובה, ובמיוחד הטרי, אלו תחושות זרות. אני אף פעם לא מרגיש בבית, ולא מרגיש בנוח. את העולם החילוני, עזבתי לבלי שוב, ולעולם הדתי עדיין לא התקבלתי. עוד לא למדתי אותו, ואינני חי אותו - אני 'בעל תשובה', כעני בפתח. זו, על רגל אחת, המהות של החזרה בתשובה, המצב הלא-גמור, התחושה החצויה".

 

מקומו של לוין בתוך המרחב התורני של שמירת המצוות ולימוד התורה, שב ועולה שוב ושוב בשיחה, מה שמוסיף להילה הלא-שגרתית שלו. בדרך כלל, פגישות עם חוזרים בתשובה, בשלבים המוקדמים של ההשתלבות בחברה התורתית, מראות אנשים בטוחים בעצמם, מנוסחים היטב. מרגישים חלק, יציבים.

 

לוין, מאתגר גם את הסטריאוטיפ הזה, ודווקא ממקום של חוזר בתשובה שכה בטוח בצדקת דרכו ובמקומו בבית המדרש. אם יש משהו שניתן לומר בבטחה על בן ישראל לוין החדש, הוא ששום דבר בו לא שגרתי: הוא נסיך המחזאות הישראלית. דודו הוא המחזאי הישראלי הוותיק חנוך לוין, שהתפרסם במחזות רדיקליים מעוררי פרובוקציה. גם אביו, דוד, ואחיו, אסף, הם במאים נחשבים בארץ ובעולם.

 

 

 המחזה הפרטי שלי

בן ישראל עצמו, הוא איש בעל עבר עשיר, שמאחוריו שנים של פעילות אמנותית ענפה. מחזות מפורסמים פרי עטו, הצגות שביים, תפקידי ניהול וייעוץ, ניהול חוג ללימודי משחק וללימוד מחזאות, מעוטר בפרסים ונחשב בתחומו. חזרתו בתשובה, לא פחות משהדהימה את קהילת אנשי המחזאות הישראלית, הייתה יוצאת דופן גם בעולם התשובה.

 

בדרך כלל, זה קורה לצעירים בתחילת דרכם, או לכל הפחות בסביבות גיל 30, או לחילופין לבעלי רקע מסורתי. לוין, לא נהנה מרקע כזה והוא גם לא צעיר במיוחד: את חזרתו בתשובה הוא החל בגיל מאוחר יחסית, גיל 48. מאז, למעלה משנתיים, הוא מעמיק בתהליך התשובה.

 

אני מפנה את תשומת ליבו לעובדה הזאת והוא מסביר: "אף פעם לא הייתי חילוני מושלם. תמיד הייתה לי אמונה עזה בבורא עולם ובתורה, וידעתי שזהו כור מחצבתי. משפחתי הוריי, מיוחסת לאדמו"ר רבי חנוך העניך מאלכסנדר זי"ע - שעל שמו קרוי דודי. מאז ומעולם, ידענו שאנחנו צאצאים לגאוני הדורות, ומיוחסים עד המהר"ל ולמעלה בקודש. אלא שבצעירותי לא שמתי לב לכל זה. שקעתי לתוך החיים. זה היה כל עולמי.

 

"תחום המשחק, שכמעט נולדתי לתוכו, שאב את כל כולי. הוא מילא את עולמי הרוחני ואת סדר יומי. לא היה לי פנאי לדבר חוץ ממנו. וכך נדחקו להם, במשך השנים, נושאים חשובים וקיומיים, כמו מסורת, יהדות ועוד דברים שאמנם משכו את ליבי, אבל לא הכרתי אותם, לא שמתי אליהם לב".

 

ואז מה קרה?

"פתאום שאלתי את עצמי, לפני 8 שנים, איך יכול להיות שאני מתמצא כל כך לעומק בתורתם של המחזאים והתיאורטיקנים של המחזאות מכל העמים, למן יוון העתיקה ועד המחזאים הצרפתיים והאנגלים, וממשיכיהם בני זמננו. ולעומת זאת דווקא את המורשת שלי עצמי, את התרבות היהודית של סבא שלי, וסבא שלו, אני לא מכיר. היא לא קיימת אצלי. הבנתי שאני בוּר, שאני חי בבורות".

 

משהתעורר הלב, הכול התגלגל במהירות. הוא ניגש לראשונה לרבו, אדם בעל שיעור קומה, שהיה איתו בקשר מגיל צעיר, ושח לו על מחשבותיו. הוא ביקש להכיר את המסורת שלו, ולחזור להיות חלק ממנה. התהליך, שהחל לפני שנתיים, בסקרנות ותהייה, הפך להיות דרך תשובה גמורה. כיום, הוא יהודי שומר תורה ומצוות לחלוטין ומקפיד על קלה כחמורה.

 

אתה מתאר תהליך של שנים ארוכות, למה אתה בוחר לציין שרק שנתיים אתה בתשובה?

"לחזור בתשובה זה תהליך שונה בתכלית מהתעניינות או התעסקות במסורת, או רצון להתקרב ולהיות חלק ממנה. תשובה, זאת מחויבות. זאת כפיפות מוחלטת לחוקי התורה ולתנאיה. זה כבר לא פולקלור וגפילטע פיש. מאז שהבנתי את זה וקיבלתי על עצמי, אני כבר שנתיים 'בפנים'.

 

"הפכתי את עצמי לכלי. נעשיתי תאב ידע. הייתי מוכן לקבל כל דבר, כמו דף חלק שלא נכתב עליו דבר. רציתי לבדוק את הכול מהתחלה. הלכתי לשיעורי תורה, ניגשתי לרבנים ולאברכים, ולכל דתי שרק הכרתי. הייתי נכון להכול".

קשה שלא לתהות על הענווה הרוחנית הנדירה הזאת. בכל זאת, לא מדובר בילד חף מידע, אלא באדם מבוגר, שלא ממש צריך להיכנע בפני כל ינוקא. לוין מתעקש - כזה הוא. "כשאני מבין שעליי ללמוד, אני לומד. ומכל אחד שיודע יותר ממני - נאה לי ללמוד".

 

התכונה הזו בולטת שוב ושוב לאורך דבריו. גם כשהוא מספר על תהליך התשובה שלו, הוא מנסה להמעיט בערך המעשה. כך גם כשהוא מדבר על חייו כיוצר, ובכלל כשהוא מדבר על עצמו.

אט-אט מצא לוין את עצמו, מוסיף עוד ועוד מצוות לארסנל הפרטי שלו. החוזרים בתשובה, נוטים לחלק את ההתחלה לשניים: יש את המצוות שמושכות את הלב לתוך היהדות, ויש את אלו שמעט מתקשים בהן. אצל לוין, זה אף פעם לא היה מוחלט. היו פעמים שהתורה משכה אותו בעבותות של אהבה,

 

והיו פעמים שדווקא התפילה מעומקא דליבא, היא שעוררה אותו. מה שכן, הוא תמיד ידע שקשיים ישנם גם ליהודים שומרי תורה. זה האיץ אותו. הוא החליט שהוא חלק מהעולם הזה, ולשם שם את פעמיו.

 

מדובר בתהליך ממש לא קל.

"מי מרגיש את הקושי בכלל?", הוא שואל רטורית. "הקב"ה נתן מתנה לבעלי התשובה, וזהו כוח הרצון האדיר והכוחות הגדולים לגמוא מרחקים שאנשים בגילם כבר לא מסוגלים לעבור, אפילו בהליכה. ועם הרצון האדיר הזה, אתה רץ ורץ. בתקווה שגם לאחר שתיגמר ההתלהבות הראשונית, תמצא את עצמך עמוק בתוך התורה והמצוות, ותהיה כבר חלק מזה".

 

וההתלהבות עוד שם?

"בשיאה, בעזרת ה', שרק ימשיך כך. אבל אני עדיין מרגיש חוזר בתשובה. מוקסם ונלהב, לומד כל הזמן דברים חדשים, רק רוצה עוד ועוד להבין.

"בוקר אחד", מספר לוין, "אני קם עם תחושה עזה בבטן: אני חייב ציצית. הייתי בתחילת התהליך של החזרה בתשובה. לא ממש חלק מזה. ההליכה עם ציצית, הייתה קפיצה גבוהה מדי. אני לא ילד שקופץ קדימה מהר מדי. זה לא אופייני לי. אבל הבטן מציקה לי: אני רוצה ציצית.

 

"החלטתי להכריע. יצאתי לקנות ציצית. ולפני כן קפצתי למקווה – פעם ראשונה בחיי, לטבול לפני הציצית הראשונה. מאז הציצית עליי", הוא מוציא את הפתילים ומראה אותם בגאווה.

הוא מספר על אחד מגדולי ישראל שפגש אותו בשמחה של קרוב משפחה חרדי. כמה בני משפחה האיצו בלוין לגשת לרב, שכבר שמע את סיפור החזרה בתשובה הלא שגרתי הזה. הרב קם לכבודו ואחז בשתי ידיו: "אני מקנא בך", אמר ללוין בהתרגשות. "ידעתי שהרבה דתיים שבים ואומרים את מאמר חז"ל 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'. אבל אף פעם לא הרגשתי שזה אמיתי. במה יש לקנא בי? בקשיים העצומים? בהתחבטויות הקשות? בלילות בלי השינה? בחוסר הידע המציק?

 

"אבל כשאותו גדול בישראל הזה החזיק לי ביד, הרגשתי שהפעם זה אמיתי. שיש דברים שאני, כחוזר בתשובה, יכול להגיע אליהם, שמי שלא עבר את דרך החתחתים הזאת, לא יוכל לעולם להרגיש. את זה רצה אותו רב גדול להעביר לי. הוא הצליח. מאז אני חש מוכן יותר, למול כל הקשיים הללו".

 

המשחק הוא הבית

כנסיך למשפחת מחזאים ובמאים, שהכישרון הוא תכונה מולדת שלהם, הוא הגיע לשם כמעט בעל כורחו. אך הוא מתעקש, שבכל זאת היה רגע שבו גם הוא הבין שהוא שייך להצגה: "אי שם בגיל 12, בהצגה בית-ספרית נשכחת". מאז, הוא עלה והתמקצע מהר באמנות הבימה, מתפקיד לתפקיד ומהצגה להצגה. הוא הפך בר סמכא מפורסם. כל חייו הוא מאחורי הקלעים ועל הבמה. זה מה שהוא מכיר.

 

מהו המשחק בשבילך?

"המשחק הוא הבית שלי. בהצגות אני מבין ויודע, אבל זה ממש לא רק זה. קח לדוגמה בחור ישיבה, שהגה בתורה בכל שנות בחרותו ואחר כך כמה שנים בכולל. נניח שהוא יפנה לעסקים, או להשכלה אחרת – זה לא ישנה את הבית שלו, את המוצא. המוצא שלו, זה תורה, ישיבה ולימוד. אצלי – המוצא הוא המחזאות, על עולם המינוחים שלה ועל השפה הייחודית לה, שלא נמצאת בשום מדיה אחרת.

 

"המסע הזה, הוא חוויה רוחנית. אי אפשר להתכחש לעוצמתה של החוויה. שחקן יכול לעמוד על במה ריקה, נטולת תפאורה. רק פנס יאיר מעליו והוא אומר לקהל 'אני כעת מסתובב בירושלים שבה שלמה המלך', ואז הוא לוקח אותם איתו לירושלים שבה מולך שלמה המלך. זה עוצמתי. ומצד שני, אם לפתע יעבור חתול על הבמה, תישבר הדרמה והכול ייעלם בין רגע. זה כוח עצום, והשבריריות שלו מחזקת אותו. אותי זה תמיד מילא בתעצומות".

 

והיכן נכנסת היהדות לתוך זה?

"אין קשר ישיר. למעשה את היהדות אני מכיר תוך כדי העיסוק שלי בחיים עצמם. זה לא רק תחביב שלי, זה גם התחביב וגם העבודה. זה בעצם הכול בשבילי. תהליך החזרה בתשובה, קרה במקביל. היום, אני רואה קשר חזק מאוד בין החוויה שלי כחוזר בתשובה, ובין מה שהמחזאות בשבילי".

 

והוא?

"הטוטאליות. המסירות המוחלטת. היהדות תובעת, לפחות ממני כחוזר בתשובה שמעורה חזק בתוך החיים הפרועים של תל אביב, להיות מסור מאוד. להיות טוטאלי. וזה גם מה שהמחזאות דורשת ממי שהוא חלק ממנה: מסירות, טוטאליות. רק מי שהוא מסור לגמרי יכול להצליח. מחזאות אינה עניין לכסף או לסיפוק. להיפך, זה רק לאידיאליסטים. במובן הזה, יש קשר הדוק, שהוא תנאי לחיבור ליהדות ולכל תהליך החזרה בתשובה. התנאי זהה".

 

אתה מתחיל בחזרה בתשובה, וזה לא סותר את עיסוקך כבמאי?

"בתחילה, היה נראה לי שזה אכן סותר. התחלתי למעט לעסוק במשחק, וכבר חשבתי לעצמי שאני הולך לעזוב את התחום. אמרתי לעצמי, שרק כך אוכל לשבת עם גמרא וללמוד כל היום. כבר חשבתי שהמחזאות היא פרק שעבר מחיי. אלא שאז חשתי החמצה גדולה.

 

"חשבתי לעצמי, זה הרי לא מקרי שנולדתי למשפחה כזאת. ידעתי שאני חלק מעולם המשחק הישראלי כל כך הרבה זמן, וזה כל כך עמוק בחיי, והבנתי שאני חייב להישאר בזה, ולעשות את זה לפי הדרך החדשה שאני נע בה. דרך התשובה שעוברת עליי, עוברת גם על המחזאות שלי".

 

גם דודו של בן, חנוך לוין, שנחשב מחזאי בוטה שבז לכל ערך, ביקש שיאמרו קדיש אחרי לכתו. חנוך לוין, היוצר הפרובוקטיבי, נחשב עד היום לדמות עלומה ושנויה במחלוקת. יצירותיו נגישות, אך דעותיו - הן הפוליטיות, הן הדתיות והן האומנותיות - מעורפלות.

 

כמנהג המשפחה, גם בן לא רוצה להרחיב את הדיבור על דודו המפורסם. הוא בוחר לתת את נקודת מבטו כאדם דתי, על סגנונו המשתלח: "חנוך היה קיצוני. הוא בחר לעשות את הדברים בקיצוניות. זאת הייתה דרכו להעביר את הקהל מקצה לקצה, ולגרום להם לחשוב על הדברים. הייתה פה פרובוקציה. זאת לא הייתה הבעת דעה, כמו טלטלה של הצופים, שהיו חייבים לצאת מכליהם. בשביל חנוך זה היה מספיק".

 

המשחק של לוין, שונה בתכלית. הוא מתון, נינוח ולא מציק או פוגע. הוא חותר למגע עם הצופה, אך משאיר לו חופש פרשנות אישי. הוא תובע מסקנות מצופיו, אך מציג בפניהם משחק אנושי חי, שמקים לתחיה מציאות בטעם טוב.

 

 

העיר אריאל  

 

יצירה בתוך הגבולות

בימים אלו, הוא מעלה הצגה חדשה שבוימה על ידו. עוד קלאסיקה לוינית בשם 'שעיר, לעזאזל'. את הצגת הבכורה הוא בחר לעשות דווקא בקריית ארבע, כתגובה לחרם קבוצת אנשי שמאל שהחרימה את העיר אריאל ומסרבת להופיע שם.

 

ההצגה עוסקת בהתפתחות המהירה והמפתיעה של מפלגת שנאה - או 'שוויון בנטל' כמו שמכנים אותה ראשיה במחזה עצמו - שהחליטה להילחם בקירחים מכל סוג שהוא. הצגה סאטירית שנכתבה על פי סיפור של המחזאי אפרים קישון באותו השם, שנועד ללעוג לנאצים בזמנו.

 

יש להצגה ניחוח פוליטי חזק אך לוין מתנער ממנו: "אף אחד לא יודע מה הן דעותיי הפוליטיות, ואני מקווה שגם בעתיד אף אחד לא יידע. ההצגה הזאת מונחת בפני הצופה והוא רשאי לקחת אותה לאיזה מקום שהוא רואה לנכון. הוא יכול לקחת את זה לעולם הערכים והמושגים שהוא מנהל, ולחוות אותה משם".

 

לראשונה אתה יוצר תחת מחויבות דתית וכללים דתיים.

"נכון. אין ספק שזה שונה. זה משהו אחר לגמרי. זה משהו מתוק, ואני מתכוון בעיקר לעובדה שיש בזה טעם ראשוני, וזה נותן תחושה אחרת".

זה אחרת, אך האם זה מגביל?

 

ללוין יש הרצאה מן המוכן: "אני רוצה להסביר משהו על רגל אחת: למשחק, יש תמיד גבולות, והן לא נועדו להיפרץ, גם אם זה מה שיאמר במאי צעיר ותוסס. הגבולות נועדו כדי לתחום את היצירה למקום מוגדר, ולהשביחה בתוכו. כך זה גם במשחק חילוני, יש גבולות וכללים נוקשים מאוד.

 

"הכללים של העולם הדתי, הם בריאים הרבה יותר. הם נועדו לצרכים הרבה יותר בוגרים ממסגרת המשחק, וההתחשבות בהם ממש לא הופכת את המשחק למשהו אחר, להיפך, היא מאפשרת יצירה בתוך גבולותיו.

 

"בכלל, כל המדיה של המחזאות, חייבת להיות מנוצלת בצורה דתית. לא ייתכן שאת המאגר הבלתי נדלה של האוצרות שלנו, אגדות ומשלי חז"ל וכדומה, לא נוכן לממש בעזרת המשחק. דווקא הבמה, שכוחה בהצגת הקונפליקט ובניית הדרמה כה עזה, חייבת להיות בשימוש תורני".

 

אין בזה ניצול מסוים?

"חלילה, להיפך. המטרה להנגיש ולקרב לשפתם של הבריות את התורה, ערכיה ומצוותיה, היא מטרה כלל יהודית מדורי דורות. התפיסה היא, שאם יש דרך שבה מתאפשר לגעת בעוד אנשים, יש להשתמש בה. המשחק הוא אחד הדרכים הללו. ואני באופן אישי, רוצה לממש זאת".

 

וכך, כשהוא מפליג ומדבר על חלומותיו ושאיפותיו לאלף את המחזאות ולהחזירה בתשובה יחד עמו, הוא שב ומדבר על עצמו, על בן ישראל לוין, חוזר בתשובה טרי בן 51 שמתקשה להבין את הארמית שבשיעור הדף היומי ומסרב בתוקף להיעזר בגמרות עם פירושים.

 

הוא מספר על החוזר בתשובה, שיושב בחושך בדירתו בתל אביב, ומסתפק האם מותר לו להחליף נורה בשבת בשביל שיוכל לאכול סעודת שבת כמו שצריך. החזרה לדיבור על המקום שלו, של החוזר בתשובה 'הקטן', נראית לו טבעית. למעשה, זה הדבר שהוא לא שוכח לרגע. לדבריו, חוזרים בתשובה סביבו, שוכחים שוב ושוב את העובדה שמול כל החלומות הגדולים והשאיפות, יש את התהליך האישי, שקורה עקב בצד אגודל וחשוב להתמיד בו.

 

"יש את העולם הפרטי שצריך לעמול ולבנות אותו ולעצב אותו מחדש, ורק אחר כך להתפנות לתפקיד המיוחד הפרטי שלך". לבן לוין, ברור מהו התפקיד שלו. להביא את המחזאות שלו, על הטכניקות והתיאוריות כבדות הראש, איתו ביחד לתוך העולם התורני.

 

באדיבות עיתון בקהילה | 05 אוגוסט 2013 

 

 

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד