לפעמים כשאני נכשל, אני מרגיש כי אבדה תקוותי

הגדל

 


 

   

שאלה:

אני משתדל, ובדרך כלל גם מצליח, לעמוד בניסיונות. אבל כשקורה לי ואני נכשל, נדמה לי שאבדה תקוותי וכבר אין לי חשק בכלל להמשיך ולנסות להתגבר.

 

 


 

   

תשובה:
המחשבה הזאת היא אחד הדברים העיקריים שגורמים לאנשים להתרחק מהשם יתברך. ברגע שהאדם רואה שהוא נכשל, הוא מתייאש לגמרי, מפני שהוא חושב שעכשיו כבר אין לו תקווה. ואז הוא עושה את טעות חייו וממשיך לחטוא מתוך ייאוש, למרות שדווקא יש לו כוח להתגבר. וזו טעות נוראה, כי באמת אין שום מצב שבו אין לאדם תקווה.

 

לכן אתה צריך לדעת שבכל מצב אתה יכול להתקרב חזרה להשם יתברך. כל ההצלחה של האדם תלויה בזה, שברגע שהוא מבין שהוא עשה משהו לא טוב, הוא תופס את עצמו אפילו באמצע הירידה הרוחנית, באמצע המעשה, ולא מתייאש, ומפסיק לעשות את מה שלא צריך.

המשגיח ר' נתן וואכטפויגל זצ"ל אומר על הפסוק ('לקט רשימות' פורים קט"ו), "שבע יפול צדיק וקם", שהכוונה היא שצדיק הוא מי שנופל אבל לא מתייאש, ולכן הוא עדיין נקרא צדיק, כי יש לו תקווה לקום. כל זמן שהאדם נמצא במצב של 'וקם' – שהוא רוצה לקום, הוא עדיין צדיק, אבל ברגע שהוא מתייאש, הוא הופך להיות 'פורק עול'. ההבדל בין צדיק לרשע הוא במחשבות שלו בזמן שהוא נופל. אסור להיבהל ולפחד ממצב של נפילה, רק מייאוש צריך להיזהר. ברגע שהאדם משלים עם הנפילה שלו אז הוא נמצא בסכנה.

 

אפשר ליפול אלף פעמים ועדיין להישאר צדיק, כי ללא ייאוש, האדם נשאר במצב של עול תורה ועול יראה.

וכך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין ('צדקת הצדיק' אות מ"ט): "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים להיות נקיים וזכים אצלו ביותר. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דווקא באותו דבר נקי ובר לבב".

עבור לתוכן העמוד