יגר סהדותא - לשון ארמית ולשון הקודש

למידע על הישיבה הקדושה >>>

הישיבה לצעירים - לבוגרי בתי ספר תורניים

ארגון דרשו

מועדון חברים
 
פרשת ויצא

יגר סהדותא - לשון ארמית ולשון הקודש

 

הירושלמי בסוטה מביא: 'רב שמואל בר נחמן בשם רב יוחנן שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור. בתורה כתיב ויקרא לו לבן יגר סהדותא'. לשון סורסי מפרש הפני משה זה לשון ארמי. ואמרו 'שלא יהא קל בעיניך כלומר דשאני לשון ארמי שהוא קרוב ללשון הקודש'.

 

התוס' בבבא קמא מביאים את דברי המדרש רבה: 'אל יהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד. בתורה דכתיב יגר סהדותא ולבן היה מארם נהריים'. התורה חלקה כבוד ללשון הארמית מפני שהיא קרובה ללשון הקודש.

 

בכתיבת הגט ההלכה היא 'כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון' וכל הגט צריך להיות כתוב בלשון אחת. 'אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד ומקצת בלשון אחר פסול'. אי אפשר לכתוב את הגט בשתי לשונות. בכל זאת פוסק הרמ"א: 'ויש מכשירין, ונראה לי דאפילו למאן דפוסל מודה דמקצתו לשון הקודש ומקצתו לשון ארמי כשר, דשניהם ניתנו בסיני והוי קרובים בלשון וכלשון אחד דמי'.

 

הלשון הארמית קרובה ללשון הקודש ושתיהן נחשבות לשפה אחת עד שהתירו לכתוב גט בלשון ארמית ובלשון הקודש יחד ואין בזה את החיסרון של שתי לשונות. עד כדי כך החשיבו את לשון ארמית.

 

הגמ' בשבת מביאה שרבה בר בר חנה סיפר שכשהיו הולכין אחרי רבי אליעזר לבקר חולים: 'זימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר רחמנא ידכרינך לשלם' ומפרש רש"י שפעמים אמר בלשון ארמי ופעמים בלשון הקודש. והגמרא שואלת איך היה עושה כך 'והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת  נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי'.

 

משמע מהגמרא שאסור לאדם להתפלל ולשאול צרכיו בלשון ארמית מפני שמלאכי השרת אינם מכירים את לשון הארמית. תוס' על המקום שואלים: 'ותימא דאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעין, ולשון ארמי אינם יודעים' היתכן כדבר הזה ? שמלאכי השרת לא מבינים ארמית ?

 

הרא"ש מביא את דברי התוס' ומסביר שבאמת המלאכים מבינים לשון ארמית, 'אלא לשון זה מגונה בעיניהם להיזקק לו'. ובמעדני יום טוב שם כתב 'וצריך טעם למה, שהרי מבואר שזה הלשון הוא קרוב ללשון הקודש ולמה יהיה הוא מגונה בעיניהם יותר משאר הלשונות'.

 

ולכאורה צריך להבין אם התורה חלקה כבוד ללשון ארמית מדוע באמת אי אפשר יהיה להתפלל בלשון ארמית ומדוע תפילה בלשון ארמית מגונה על מלאכי השרת ?

 

 הרא"ש בברכות על הדין שתפילה בכל לשון, מביא: 'כתב רב אלפס ז"ל האי דקתני תפילה בכל לשון, הני מילי בציבור אבל ביחיד לא. דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי'.

 

וכך פוסק השו"ע 'יכול להתפלל בכל לשון שירצה. והני מילי בציבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש'. ובמשנה ברורה שם כתב: 'לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית והוא הדין שאר לשונות חוץ מלשון הקודש. אבל ציבור אין צריך מליץ שהקב"ה בעצמו מקבל תפילתם'.

 

משמע שהבעיה עם לשון ארמית, ולפי המשנה ברורה עם כל לשון אחרת חוץ מלשון הקודש, היא רק בתפילת יחיד ולא בתפילה בציבור. וההסבר לכך מביאים מנימוקי לתלמידי רבינו יונה ז"ל 'הטעם דציבור אין צריך למליץ דכתיב הן קל כביר לא ימאס וממילא שתפלה הנשמעת מהם לא נמאסת'. משמע שיחיד שמתפלל צריך לסיוע של המלאכים שיעלו את תפלתו אבל תפילה של רבים מתקבלת מייד. 

 

כאשר אנו דנים בכל העניין הזה עלינו לזכור את אחד מי"ג העיקרים שמנה הרמב"ם: 'שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו'. אנחנו מתפללים רק לקב"ה. הירושלמי בברכות מביא: 'אבל הקב"ה אינו כן, אם בא על האדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח  ואני עונה לו מייד'.

 

בראשונים ובאחרונים נמצא פולמוס גדול בנושא הזכרת המלאכים בתפילה. כמו בפיוט שבסוף הסליחות: 'מלאכי רחמים משרתי עליון חלו נא פני' ועוד כאלו שמשמעותם תפילה אל המלאכים שיתווכו עבורנו לפני השי"ת.

 

יש שהביאו את הגמ' בסנהדרין 'רב יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו ולא יהיו לו צרים מלמעלה' ומפרש שם רש"י: 'שיסייעהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיו לו מסטינים מלמעלה'.

 

המהר"ל בנתיבות עולם כתב על התפילה 'מכניסי רחמים': 'ואין זה ראוי, כי דבר זה כאילו מתפלל אל המלאכים שיכניסו רחמינו, ולא מצאנו זה...אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו זה אין ראוי. ואפילו אם מותר לומר לאדם אחר להתפלל עלי, זה אצל האדם שהוא עושה חסד עם חברו, ולפיכך יכול לומר עשה איתי חסד זה והתפלל עלי. אבל במלאכים לא שייך לומר כך, רק היא דרך תפילה ובקשה, וח"ו שיתפלל כך'.

 

החתם סופר בתשובות מסביר את דברי המהר"ל ואומר שאמנם הדרך היא שהדיוט שצריך לבקש בקשה מהמלך, והוא אינו יכול להגיע אל המלך וגם אם יגיע לא יוכל להטעים דבריו כראוי, הוא מחפש מליץ שיביא דבריו למלך. 'ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת, ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם יתברך שמו והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום. אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה'.

 

ומה שאנחנו מבקשים מצדיק שיתפלל עלינו, מסביר החתם סופר, מפני שכל ישראל שותפים והם גוף אחד ונפש אחת, וכשאחד מצטער גם חברו מרגיש. וכוון ששניהם בצער יותר טוב שיכנס לפני המלך מי שיותר חשוב מביניהם ואז הוא מבקש על עצמו 'ולא כמליץ בעד אחר'.

 

נתבונן ונדע כוחה של תפילה כמו שכתב רבנו הרמח"ל בדרך ד' : 'מחסדו יתברך לתת לאדם מקום שיתקרב אל השי"ת... שנתן לו רשות שיעמוד לפניו ויקרא בשמו ואז יתעלה מן השפלות... ויימצא מקורב לפניו'.

הדפסשלח לחברהוסף תגובה
עוד על פרשת ויצא...
תרבות יהודית
הסתפקות במועט
מי מצא צלחת?
שמחה על אם הדרך
נימוסים או מוסר?
על ויתור, הקרבה והשכר שבצדן
האמת – אמת או שקר ?
"אם בישראל"
לא יעשה כן במקומותינו
יעקב יוצא לגלות
חלום "במקום ההוא"
מטעמים לפרשה
אהבה ללא מיצרים
מוסר עבודה
בשבילי הפרשה - פרשת ויצא
הָבָה לִּי בָנִים
לשתוק בעצב ובכאב









דרונט בניית אתרים