בבית הספר התיכון, שיחקו התלמידים בהצגה של 'חתונה', ובה נתן ה'חתן' טבעת ל'כלה'.
מה שהתלמידים כלל לא ידעו היה, שזהו משחק רציני מאוד. שכן על פי ההלכה אם נתן איש לאשה דבר לשם קידושין, גם אם היה זה בצחוק, הקדושין תקפים והאשה צריכה לקבל גט.
כאשר נודע להם הדבר, הם פנו לבית הדין, בכדי לשאול האם צריכים הם להתגרש זה מזו.
הדיינים שאלו אותם: "האם אמרת לה בעת נתינת הטבעת הרי את מקודשת לי?"
"לא"- ענו שניהם.
"והאם לפני כן דיברתם בנושא של חתונה?" שאלו הדיינים.
"לא"- ענו השנים, "זו היתה הצגה של פנטומימה, ללא מילים".
"אם כן", אמר אב בית הדין, "אתם יכולים לחזור הביתה, אין כאן קידושין. אך להבא, הזהרו ממשחקים כאלו".
מדוע פסק כך אב בית הדין?
ההלכה היא שבשעת נתינת הקידושין או הגט, צריך לומר 'הרי את מקודשת לי' או 'הרי את מגורשת', ואם לא אמרו זאת אין הקידושין והגרושין חלים.
מביאה הגמרא: אדם שהיה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה- על ענינים הקשורים לקידושיה או גירושיה, ולאחר מכן נתן לה את גיטה וקידושיה, ולא פירש ואמר לשם מה הוא נותן לה אותם.
רבי יוסי אומר, דיו בכך, ואיננו צריך לומר לשם מה הוא נותן אותם, כיון שהדיבור שמקודם מצטרף ומסביר את מעשיו שלאחר מכן.
רבי יהודה אומר, צריך לפרש ולומר שהוא נותן אותם לשם קידושין או גירושין.
אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא- מחלוקת זו של רבי יוסי ורבי יהודה, היא רק במקרה שעסוקין עדיין באותו ענין של קידושין או גירושין, שאז הדיבור הקודם מצטרף למעשיו שאחרי כן. אך אם כבר עברו לדבר בנושא אחר, בודאי שצריך לומר מחדש.
וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא (בשם רבי אושעיא): והוא שעסוקין באותו ענין.
ראינו, כי בכדי שיחולו הקידושין, צריך דיבור של קידושין, או בשעת הקידושין או לפניהם.
במקרה של ההצגה, המציגים לא דיברו כלל, ולכן אין אלו קידושין. קידושין בלי דיבור אינם תקפים.
