אמא לא יכולה היתה לעמוד מול הבכי, ושאלה את אבא: "איך אפשר שלא לגייר אותו הוא יהיה גר צדק אמיתי!"

רבה של מגדל העמק רבי יצחק דוד גרוסמן על אלן ממקסיקו שהחליט להתגייר

בודד וערירי היה אלן, עת הגיע כבחור גוי בן 16 ממקסיקו. הוא עלה ארצה מסיבה אחת ויחידה: נפשו חשקה בתורה. הוא, גוי צעיר, שאף שנים ארוכות להצטרף ליהדות, ועשה זאת בדרך מקורית משלו. למשפחתו המפורקת ממילא לא היה מה לתרום לו, והוא לא מצא כל עניין להישאר במקסיקו.

כך מצא עצמו מודד כיפה וציצית ברחובות מאה שערים, ונרשם לישיבה של בעלי תשובה בירושלים. הוא מצא חברותא טובה והתחיל ללמוד בשקידה גדולה, ואיש זולתו אינו יודע על עברו.

עם השנים החל לבו נוקפו. כבר למד ושינן את ההלכות, יודע הוא כי "גוי ששבת חייב מיתה", (למי שאינו יהודי אסור לשמור שבת, שניתנה רק לעם היהודי) ולבו בל עמו. משתוקק הוא להיכנס תחת כנפי השכינה ולחיות כיהודי לכל דבר.

הידיעה נפלה על ראשי הישיבה כרעם ביום בהיר. אלן, צעיר החמודות, היגע ומתמיד בתורה – כלל אינו יהודי! המחשבה היתה קשה מנשוא, והם נלאו למצוא פתרון עבורו. "יש יהודי המתגורר בשכונת בתי ורשה בירושלים, הגאון רבי ישראל גרוסמן. כדאי שתעלה לביתו ותבדוק עמו מה ניתן לעשות", יעצו לו ראשי הישיבה.

בסלון הבית הצנוע של הוריי ישב הבחור והביע את רצונו להתגייר. אבא ניסה להניע אותו כהלכה: "לשם מה חסר לך להשתעבד למצוות ה'?" אך הבחור בשלו. הוא סיפר לאבא שזה שבע שנים הוא מנסה להתגייר וללמוד את כל ההלכות, ועדיין לא הרגיש שהגיע הרגע המיוחל. כעת, לדבריו, הוא מוכן נפשית לכך.

אבא לא השתכנע, ואלן התחיל להרצות בדברי תורה כתלמיד-חכם מופלג. ואז, תוך הדברים, החל בוכה: "אני רוצה להיות יהודי, לקיים מצוות ה'. אני רוצה להיות קרוב לאבא שבשמים".

תושביה הוותיקים של שכונת בתי ורשה לא יכולים לשכוח עד עצם היום הזה את זעקת ה"שהחיינו וקיימנו",

אמא ע"ה, אשת חיל, עמדה במטבח, וכדרכה מעולם לא התערבה בשיחות לא לה; אבל הדמעות של הנער עשו את שלהן, והיא רצה פנימה לתוך סלון הבית: "למה אתה בוכה?" חזר הנער וסיפר את חשקו לקיים מצוות ה'. אמא לא יכולה היתה לעמוד מנגד, ושאלה את אבא: "איך אפשר שלא לגייר אותו הוא יהיה גר צדק אמיתי!"

כשמוע אבא את דברי אמא, ובראותו את שאיפתו של הנער להיות יהודי ירא ושלם, נטל עמו את הנער, וקם ויצא אל עבר בית הדין של העדה החרדית הסמוך לביתו. אבא ביקש לצרף אליו שני דיינים מומחים, ויחדיו גיירו את הבחור כדת וכדין.

תושביה הוותיקים של שכונת בתי ורשה לא יכולים לשכוח עד עצם היום הזה את זעקת ה"שהחיינו וקיימנו", שזעק הבחור בטהרתו בעלותו מבית הטבילה במקווה זופניק הסמוך. נכנס כגוי ויצא כיהודי לכל דבר, וייקרא שמו בישראל: אהרון.

איך זה לא אבכה?!

ביושבנו 'שבעה' אחר אמנו הצדקנית ע"ה נכנס אדם בלתי מוכר, אברך לכל דבר, פאותיו מתבדרות לכל עבר. הוא התיישב ומחה דמעותיו. אנו, הבנים, לא הכרנוהו, והוא החל מספר את סיפור חייו הבלתי שגרתי.

"זוכרים את הגר שהוריכם עמלו לגייר? אני הוא, ולא אחר". ההמשך היה מפתיע: "מיום שהתגיירתי עמדו הוריכם לצדי. חיפשו עבורי שידוך מתאים, שילמו דמי הוצאות נישואין ועזרו לי בכלכלת ביתי שהוקם כאן בשכונה.

"כעבור שנתיים ימים, שבהן דרתי בסמיכות אליהם, קראו לי הוריכם ואמרו לי: 'יש עכשיו פרויקט חדש ומוזל בתל-ציון. כדאי שתעבור לגור שם'.

"הם נתנו לי את הכסף הראשוני לביתי החדש בתל ציון. איך זה לא אבכה?! שאל האברך התל-ציוני הדור הצורה שספרו תחת שחיו – ואנו, הבנים, מחינו אגל דמעה עקשנית שירד במורד לחיינו. כוח האמונה וההכרה בבורא העולם – הם שהכניסו משפחה שלמה תחת כנפי השכינה.

(מתוך הספר 'אור השבת')