כבוד לזולת בצל המוות
אברהם קם ומחה את דמעותיו. הרי הוא צריך לדבר עם בני אדם! מצד כבוד הבריות מחה את דמעותיו, רחץ את פניו, וצערו בקרבו טמן. אין זה מכבודם שידבר ודמעותיו על פניו. הוא שלט על עצמו ומשל על רגשותיו
קשה היה רגע זה בחייו של אברהם. קשה היה, במיוחד, על רקע מה שקדם לו. זה עתה חזר אברהם מהר המוריה, שם חווה את הכבד שבניסיונות שהביא עליו האלוקים, את הגדול שבכולם, את ניסיון עקידת יצחק.
עתה הוא עומד ליד מיטת אשתו הדגולה אשר מתה בעת שעשה את דרכו בחזרה מהר הניסיון והאמונה. וכך, טולטל מיד מניסיון האמונה שבו התנסה במרומי ההר, אל ניסיון חדש שהתרחש בהעדרו. נסיון ההסתלקות הפתאומית של שותפתו הגדולה והנאמנה לכל דרכו המיוחדת. ואם לא די בכך,
הרי שניסיון זה היה כרוך בניסיון נוסף, קשה אף הוא. הוא, אברהם, אדוני הארץ לעתיד, חייב היה להתמקח עם בני חת בעליה הזמניים של הארץ, על הזכות לקבור את אשתו בארצו שלו, בארץ שהבטיח האלוקים להורישה לו ולזרעו אחריו.
ועתה, אברהם עומד ליד ארונה של אשת נעוריו ומבכה אותה, כפי שנאמר: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כ"ג, ב').
יום ההסתלקות מן העולם הוא, בדרך כלל, יום הסיכום לשנות החיים כולם. ואין לך שבח גדול יותר שניתן לשבח בו את האדם, מן השבח המתאר את חייו כחטיבה אחת שלמה. חטיבה שרעיון וחזון מרקיעי שחקים, כחזונו של אברהם,
מפעיל אותה בלא זעזועים – בכל נפתולי החיים. לצורת חיים כזאת, כמעט אין אח ורע בין בני אנוש. גדול היה איפוא, אבלו של אברהם.
ואז, בעודו נתון לשרעפיו ולבכיו: "ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת" (בראשית כ"ג, ג').
הוא קם כדי לקנות אחוזת קבר לרעייתו, לו ולשאר אבות האומה, הלא היא מערת המכפלה. מדוע מדגיש הפסוק שהוא קם מעל פני מתו?
"קימה" זו מלמדת על תפנית שחלה באותו רגע בנפשו של אברהם. היא חושפת בפנינו את מלוא גדולתו של האיש שבאה לידי ביטוי חד דווקא בשעת הכאב הנוראה הזאת:
אברהם קם ומחה את דמעותיו. הרי הוא צריך לדבר עם בני אדם! מצד כבוד הבריות מחה את דמעותיו, רחץ את פניו, וצערו בקרבו טמן. אין זה מכבודם שידבר ודמעותיו על פניו. הוא שלט על עצמו ומשל על רגשותיו.
אהבת הבריות והדקדוק המלא בכבודם לא נשכחו ממנו, אף לא ברגעי הכאב והצער הקשים הללו. ואם כבוד הבריות היא מצוות היסוד במשנתו, אין היא משתנה ביום שנחת עליו אסונו. זו גדולתו של אברהם.
הפסוק מציג בפנינו את אבינו הראשון העומד במבחן אהבת האדם. אם זכר אברהם חובה זו בשעת האבל, אות הוא, לכך שתכונת אהבת הבריות והדקדוק בכבודם הינה תכונה מהותית ואינסטינקטיבית בנפשו, ולא רק סיסמה שהוא נושא על דל שפתיו. אברהם עמד במבחן. הוא הפגין, בשעה הפחות צפויה, אהבת אדם וכבודו – במיטבה.