מה שלא הולך בכסף, הולך באבנים

המעשה הפעם מספר על שלומקו שולץ, סוחר נדל"ן תל-אביבי, נשוי ואב לשני ילדים, שקנה קרקעות פה ושם, מכר אותן במחיר מופקע ועשה כסף גדול. לשולץ הזה היה חוש ריח מסחרי שראוי להתקנא בו, ועל כן, כמה מיליוני דולרים חביבים שכבו אחר כבוד בכספת הקטנה שלו במרתפי אחד הבנקים. יום אחד מגיע למשרדו של שולץ יועץ הנדל"ן הוותיק, ויקטור פיאסקו, ומציע לו הצעה מפתה. "שמע", אומר פיאסקו לשולץ, "בונים עכשיו את מגדלי עזריאלי בת"א, אם אתה מוריד שלושה מיליון דולר, אני משיג לך בטאבו את קומה 17 על עשרות משרדיה, ואתה משכיר אותם ב- 100 דולר למטר לחודש… לפי הערכתי, הנכס יעלה תוך שנתיים-שלוש כמעט כפול, אבל גם השכירות תחזיר מהר מאד את ההוצאה". שולץ גירד בפדחתו בהססנות. שלושה מיליון דולר היו כל ההון הזמין שלו חוץ מדירת מגוריו היוקרתית ברמת אביב. מה לעשות, שולץ התנהג כל הזמן כעשיר שאוהב לנקר עיניים, עם מכונית ענק ששווה הון עתק וצמיד זהב על ידו. הוא היה טיפוס חסר תקנה, שלא ידע ומעולם לא אמר "ברוך השם" או "תודה לאלוקים" על העושר הנכבד שלו.

ויקטור פיאסקו, יועץ הנדל"ן, נסע לעסקיו ומיד אחר כך צלצל הטלפון. שולץ הרים את השפופרת, ומן העבר השני ניצב לו יועץ הנדל"ן הרומני ולדימיר חגירוב. חגירוב השועלי הציע לשולץ הצעה מפתה, אפשרות לרכוש 300 דונם באזור כפרי ברומניה, עם עתיד של תנופת בנייה דמיונית של אלפי יחידות דיור. "אתה משקיע שלושה מיליון דולר ומקבל בחזרה 300 מיליון דולר. חגירוב יודע על מה הוא מדבר", הבטיח הרומני.

לרוע המזל, שולץ נפל בפח הרומני של חגירוב, קנה בשלושה מיליון דולר קרקע כפרית באזור חסר תקנה ברומניה ובשורה התחתונה, נשאר בלי כסף, בלי עתיד, וגם את הדירה שלו ברמת-אביב עיקלו לו. בקיצור, שולץ צנח ממרום העשירות אל אשפתות העניות, והתחיל לחיות מהיד לפה. פה הלוואה, שם הלוואה, פה נושה, שם נושה. גיהנום.

יום אחד הוא מקבל מכתב מאיים: "אם לא תעביר לידינו 17,000 ₪ חובך למס הכנסה, יוצא נגדך צו מעצר". שולץ נבהל, עשה בדיקה אצל כמה מחבריו והם יעצו לו לקחת הלוואה זריזה בסכום זה מחברת "החונק בע"מ". שתבינו, "החונק בע"מ" זו חברה שנותנת הלוואות בשוק האפור בריבית קצוצה. איסור חמור מדאורייתא. ואיפה נמצאים המשרדים החונקים של "החונק"? איך לא, בקומה ה-17 במגדלי עזריאלי…

שלומקו שולץ הדלפון הטרי והשחצן, שלא אמר מעולם תודה לקב"ה, מטפס לקומה ה-17, שאמורה הייתה להיות שלו בטאבו. דלת המעלית נפתחת, ולנגד עיניו משרדי "החונק". ובכלל קומה 17 מאוכלסת 100% בחברות מוצלחות ומפורסמות. שולץ נחנק מקנאה. כל זה יכול היה להיות שלו, אלא שתאוות הממון שלו לעשות מאות אחוזים מהקרן של הונו, הפילה אותו למחוזות העוני.

הוא נכנס למשרדי החונקים בריבית קצוצה, והללו מחתימים אותו ציק צק על עשרות מסמכים ומושיטים לו חבילה דשנה במזומן ע"ס 17,000 ₪. שלומקו שולץ מחליט לעשות ביקור בבניין הענק ומנקר העיניים, סוף סוף אם הוא לא היה טיפש, יכול היה להיות לו חלק בהצלחה הזו. הוא עולה במדרגות ומציץ, קומה 18, 19, 20. הכל מאוכלס ויפה. הוא מגיע לקומה העליונה יותר, שם דליל יותר, ופחות מפואר. עד שהוא מגיע לקומת הגג, ושם הכל עדיין מוזנח. אין טיח. לא סיימו את עבודות החשמל. הרבה אבנים וצינורות. ישנה שם דלת פלדה, שהוא פותח אותה ונכנס. הוא מביט הנה והנה, מסייר בקומה, בחדריה ומבואותיה, ולפתע הדלת נטרקת. הוא מנסה לפותחה. שומכלום. ננעלה. הוא דוחף, בועט, מזיז. הבל ורעות רוח. תקוע לו בקומה ה-40 בלי פלאפון, עם שטרות גדולים בכיס, שעה ארוכה הוא מחפש רעיון להיחלץ. הוא ניגש למעקה המרפסת וצועק: "אני תקוע כאן, קראו לטכנאי שייחלץ אותי". העוברים ושבים למטה נראים כמו חגבים. לא שומעים לא רואים. לפתע נצנץ רעיון במוחו. הוא שלף את השטרות, הוציא שטר בן 100 ₪, זרקו מטה, ועקב אחריו. השטר נחת. חייל בבגדי זית התכופף, הרים והכניסו לכיס. זרק עוד שני שטרות. סבתא עם עגלת תינוק הרימה אחד, ואיש עסקים עם תיק גימס בונד הרים את השני. אף לא אחד הרים עיניו השמימה. הוא זרק עוד 10 שטרות שנאספו. העוברים והשבים אספום, אך לא הרימו עיניים למעלה לראות מי דואג לרפדם בממון. בייאושו כי רב החליט שלומקו שולץ לזרוק את כל השטרות למטה, אולי אם יבחינו במטר הכסף, יזקוף מישהו ראשו וישלח לו ישועה. לא מיניה ולא מקצתיה. עשרות השטרות האדומים פוזרו לכל עבר ונאספו בשמחה ע"י ילדים, נערות, קשישים וחיילים, ואלה המשיכו לנוע מבסוטים ומאושרים הלאה, מבלי להציץ אל על… שולץ היה מיואש, וכמעט בכה. "אני עוד עלול למות פה מרעב וגם הלך כל הכסף שאני צריך להחזיר לחונקים ולשלטונות…", הרהר בעצבות. ולפתע נצנץ עוד רעיון במוחו. הוא הרים כמה אבני חצץ והטיחם ארצה. אחת פגעה בראשו של עובר אורח. הלה אחז בראשו הפצוע הרים עיניו, והפליט קללה עסיסית. שולץ החליט להמשיך ביידוי האבנים מטח אחר מטח. מהר מאד הרבה עיניים תמהות ופיות מחרפים ומגדפים התגודדו סמוך לכניסה לבניין. כולם הצביעו כלפי מעלה ואמרו: "יש שם מטורף רשע בקומת הגג שזורק אבנים. צריך לעצור אותו לפני שיתחיל להטיח בלוקים ויהרוג בן אדם".

צוות טכנאי התחזוקה בלוויית שוטר פרצו לקומת הגג, רצו לעברו של שלומקו שולץ הסתערו עליו בכמה חבטות עסיסיות וקשרו את ידיו באזיקים. שולץ בכה בדמעות והסביר לשוטר את פשר יידוי האבנים. "אני לא מטורף. פשוט נקלעתי לצרה. זרקתי 17,000 ₪ בשטרות ואף אחד לא הביט לעברי. זרקתי אבנים ונחלצתי…".

שולץ ירד עם השוטר במעלית שקט ונעלב. בלובי הבניין הוא חיפש כורסא, התיישב עגום ומרוסק ועשה חשבון נפש, ופתאום הבין הכל. "תכלס, הרי יש אלוקים בשמיים. כאשר אלוקים נתן לי המון כסף לא הסתכלתי לעברו, לא הרמתי עיניים לשמיים. אספתי, והמשכתי הלאה, בלי להגיד תודה. וגם כשנפלתי מטה, והאלוקים זרק עלי אבנים, עדיין הייתי רחוק מלהבין מי זורק עלי אבנים, אבל האבן האחרונה שיידה בי, והשאירה אותי על גג הבניין מושפל וזנוח, עוררה אותי. שלומקו שולץ, תביט למעלה זה האבא שבשמים, שעורר אותך על ידי אבנים-ייסורים, זה הוא ורק הוא". שולץ ישב ובכה על הכורסא ושיחזר בדמיונו את הצלחותיו המסעירות ונפילתו הכואבת. "ריבונו של עולם", הרהר בדרכו לביתו, "תודה על ההצלחות של העבר, ותודה על אבני החצץ שבהווה, כעת אני מכיר את מקומי בעולם".

אך הסיפור לא נגמר. כשנכנס שלומקו שולץ החדש לביתו, הודיעה לו אשתו כי אחד בשם חגירוב מרומניה התקשר ויש לו בשורה טובה: ממשלת רומניה הפשירה סוף סוף את הקרקעות באותו אזור, ועוד מעט יבנו שם 30,000 יחידות דיור…

הסיפור באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי מתוך סידרת ספרי העיתונאי.
ניתן לרכוש את סדרת הספרים ניתן להתקשר ישירות לכותב הסיפור בטלפון: 050-4170419