אדם הוציא נייר קבלה בשבת האם חייב?

 

 

כאשר אדם מוציא לרחוב 'נייר', מהו גודל הנייר המחייבו בעונש ובכפרה?

במשנה שלפנינו נלמד הלכות מעניינות בענין סוגי הניירות והשימוש שהיו עושים בו בזמנים קדומים.

בנוסף, משנתינו ממשיכה ומלמדת על כמויות של חפצים שונים, שפחות מהם החפץ אינו ראוי לשימוש, ולכן אם אדם מוציאו בשבת מרשות לרשות, אף שהוא עושה בכך איסור תורה של 'הוצאה', בכל זאת הוא לא חייב על כך עונש 'סקילה' אם עשה את פעולת ההוצאה במזיד, כלומר בכוונה, ולא 'קרבן חטאת' אם עשה פעולה זו בשגגה, כלומר בלא כוונה.

 

נראה יחד את לשון המשנה ונסביר:

המוציא חבל – אדם שמוציא מביתו ל'רשות הרבים' [במקום שאין 'עירוב' וממילא בפעולה זו יש איסור תורה של 'הוצאה'] חבל העשוי מחוטים רבים הכרוכים ומסובבים זה עם זה, ועל ידי כך הוא נעשה קשה וחזק,

כדי לעשות אזן לקופה – השיעור המחייבו בעונש וכפרה הוא כאשר הוא מוציא חבל גדול שניתן לעשות עמו מעין 'ידית' בשפתה של ה'קופה', שהיא סל גדול העשויה מעלי הלולב, בכדי שיוכל לטלטל את הסל בקלות [כמו ידיות הסלים שעושים בזמנינו].

גמי – אם אדם מוציא בשבת מביתו לרחוב 'קני סוף', כלומר קנים רכים הנקראים 'גומא',

כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה – כמות המינימום המחייבתו בכפרה היא כאשר מאותו 'גמי' ניתן לעשות לולאה בשפת הנפה והכברה כדי שיוכלו לתלות אותם על גבי מסמר בקיר,

[עם ה'נפה' בוררים את הקמח מה'סובין' שהם קליפת החיטה הדבוקה בה, וב'כברה' בוררים את גרעיני החיטה לפני טחינתם מאבנים קטנות המעורבות בהם].

שיעור זה קטן מהשיעור המחייב בחבל, מאחר שלא היו משתמשים עם חבלים לצורך עשיית מתלה לנפה וכברה, שמא מחמת שהוא קשה יסרטו חורי הנפה והכברה ויתקלקלו, אבל ה'גמי' הוא רך ולכן נהגו להשתמש בו לצורך תליית הנפה והכברה.

רבי יהודה אומר: כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן – לדעת רבי יהודה, בין על הוצאת ה'חבל' ובין על הוצאת ה'גמי' מתחייבים בכפרה על שיעור קטן יותר מדברי ה'תנא קמא',

שמאחר והיו משמשים בהם גם לצורך מדידת רגלי הילדים הקטנים כדי להראות לסנדלר את מידת הנעל שצריך להתקין עבורו, לכן חייבים על הוצאתם גם בגודל קטן כזה. [ולפי דעתו אין חילוק בין 'חבל' ל'גמי' מאחר ובשניהם נהגו למדוד את מידת רגלי הקטנים].

נייר – אדם שמוציא חתיכת נייר באיסור, השיעור המחייב אותו בכפרה הוא –

כדי לכתוב עליו קשר מוכסין – כלומר שהוא גדול מספיק שניתן לכתוב בו שתי אותיות גדולות כדרך שהמוכסים היו כותבים בזמנים הקדומים.

ביאור הדבר: שבזמנים הקדומים על כל אדם שהיה חפץ לעבור נהר בסירה מהצד האחד לצידו השני היתה מוטלת חובה לשלם 'מכס' למלך המדינה, ופקידי המלך ה'מוכסים' היו עומדים בשתי גדות הנהר לצורך גביית המכס.

במקרים בהם האדם שילם את המכס לפני ההפלגה, היה המוכס שקיבל את תשלום המכס כותב לו נייר שבו כתובים שתי אותיות גדולות כסימן לכך ששילם כבר את המכס. את אותו 'שובר' הוא היה מראה למוכסים שבעבר השני, וכך לא היה צריך לשלם פעמיים. 'שובר' זה נקרא 'קשר מוכסים' [והמילה 'קשר' היא מלשון 'סימן', כלומר 'סימן המוכסים'].

המשנה מלמדת, שגודלו של נייר חשוב שחייבים על הוצאתו, הוא דוקא כאשר ניתן לכתוב עליו שתי אותיות גדולות מהרגיל, כדרך כתיבת המוכסים. אבל אם יש בו מקום לכתיבת שתי אותיות קטנות יותר, אינו חייב על הוצאתו.    

והמוציא קשר מוכסין חייב – אדם שכבר עבר את הנהר והראה למוכסים את 'קשר המוכסים' שבידיו כראיה ששילם, אם לאחר מכן הוא הוציא את אותו נייר מביתו לרשות הרבים באיסור, חייב על הוצאתו, שהרי יש בנייר שיעור חשוב.

משנתינו מחדשת בהלכה זו, שעל אף שכבר אותו אדם השתמש ב'קשר המוכסים' שבידיו, בכל זאת אין לומר שעבורו נייר זה אינו שווה כלום וניתן לזורקו, וממילא לא ניתן לחייב על כך [שרק על דבר שיש לו חשיבות עבור האדם חייבים על הוצאתו],

שגם לאחר שראו פקידי המכס שעל שפת הנהר את 'קשר המוכסים' עדיין היה צורך לשמור את אותו 'שובר', מאחר וגם לאחר זמן עלולים פקידי המלך לחשוד באותו אדם שלא שילם את המכס, ויש צורך להראותו פעמים נוספות כדי להוכיח בזה שהוא שילם את המכס, וממילא הוא נשאר בחשיבותו גם לאחר שהשתמש בו כבר ולכן חייבים על הוצאתו בשבת.

נייר מחוק – אדם שמוציא באיסור נייר שכבר היו כתובים בו אותיות ומילים, והם נמחקו על ידי גירוד הדיו באמצעות ברזל, שיעורו גדול יותר מסתם נייר –

כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון – כמו שרגילים להשתמש עבור כיסוי צלוחית שיש בה בושם בצורה אטומה.

הסיבה להבדל בין סוגי הניירות הוא, שעל גבי נייר מחוק לא ניתן לכתוב כלל בגלל החריצים שנוצרים בנייר מחמת המחיקה, ומשתמשים איתו לצרכים אחרים, והשיעור הקטן ביותר בו הוא ראוי לשימוש הוא בכריכתו כ'פקק' על גבי צלוחית קטנה, ולכן זה השיעור המחייבו.

אבל אם בנייר המחוק יש מקום חלק שלא היה בשימוש, שניתן לכתוב בו שתי אותיות של 'קשר מוכסים' בודאי חייב על הוצאתו, ורק אם אין בו מקום שאינו מחוק בגודל כזה, שיעורו גדול יותר כמו 'פקק' של צלוחית קטנה.

וכוונת המשנה בהלכה זו לחדש, שאפילו 'נייר מחוק' שאין בו שום כיתוב שיעורו גדול יותר מסתם נייר, מאחר שלא ניתן לכתוב עליו עוד,

ומכך אנו למדים, שגם נייר שכתבו בו מילים שונות ואין בו עוד שום שימוש [למשל 'שטר' ששימש בתחילה כראיה להלואה, וכבר פרעו את החוב והוא ניתן ללוה ואין לו בו שום שימוש], גם אם לא מחקו את הכתוב בו, שיעורו 'כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פליטון', מאחר וגם הוא אינו ראוי לשום שימוש כמו הנייר המחוק.